ספרי עזרא ונחמיה נראה כי נכתבו בתקופה ההלניסטית. [1] זהו מקור על התקופה הפרסית,
מקור שניוני המקבץ בתוכו כמה מקורות ראשוניים (כגון תעודות וזיכרונות ורשימות של שמות)
וכן יש בו מגמתיות. מחבר ספרי עזרא ונחמיה הינו דוגל בזרם הבדלנות ועוין כל מי שמתנגד
לגישתו. כך שברור שהינו עוין שומרונים וצריך להיזהר כשמסתמכים עליו. המחבר רואה את
השומרונים כגויים שקיבלו את תורת ישראל מאז שהוגלו לארץ מימי אסרחדון מלך אשור. בספר
עזרא יש בעיה כרונולוגית קשה. השטנות שמופיעות הינם בתקופת אחשברוש ארתחשסתא הראשון, אך מופיעות לפני חנוכת בית שני שהיה בשנת 520 לפני הספירה.
כבר בימי שיבת ציון העולים ראו את עצמם זרע הקודש ופחדו מזרים ומתושבי יהודה שלא
גלו. בכל זאת בתקופת שיבת ציון הייתה התקרבות הגויים לתושבי יהודה . הגויים החלו
להאמין באלוהי ישראל. בתקופה זו השומרונים האמינו רק באלוהי ישראל. ישעיהו השני
והשלישי לפי נבואותיהם רואים התקרבות זו. ישעיהו
השלישי אפילו רצה שהגויים יצטרפו בצורה מלאה לפולחן בירושלים. לפי דעתי
עזרא לא היה הראשון שהביא את תורת הבדלנות ליהודה אבל הוא היה הגורם הדומיננטי
שהשפיע על ההשקפה על הדורות הבאים. עזרא היה בראש סיעה שלא הכירה אף אחד מלבד
צאצאי עולי בבל בימי שיבת ציון בשנת 536 לפנה"ס. לא הייתה סבלנות כלפי גויים
שהכירו באלוהי ישראל ורצו להסתפח לעם ישראל. זה גרם לסכסוכים רבים בעם ולפילוגו. בסוף סיעת הבדלנים ניצחה.
נחמיה גם הוא היה בסיעה של הזרם הבדלני. נחמיה היה יותר
קיצוני מעזרא. עזרא רק גירש את הנשים הנוכריות ואילו נחמיה מרט לאנשים את השערות.
ניצל את מעמדו כפחה של יהודה ודרש בכוח את הרפורמה שלו.
בשנת 458 לפנה"ס בימי ארתחשסתא[2] הראשון מלך פרס בשנתו השביעית עלה עזרא ליהודה.
הוא קיבל מהמלך משתוון, בו יש סמכויות מרחיקות לכת וזכות לעלות ליהודה ולהתערב בכל
הנעשה שם. עזרא ראה את גולי בבל ושבי יהודה זרע הקודש ורצה למנוע עירוב בין זרע
הקודש לגויים ולכל מי שאינו יהודי לפי השקפתו. זה כלל גם גויים שקיבלו עליהם את דת
ישראל. עזרא עלה מבבל לירושלים בהסכמת המלך ובסיועו ( עזרא ז, ז, יא-כח). בנוסף
הוא היה שליחה של יהדות בבל. שליחותו הייתה למנוע את הפגיעה בזרע הקודש בגורמים
מבחוץ, ז"א למנוע נשואי תערובת. עזרא היה הראשון שראה בכל נישואים כל שהם בין
יהודה לעמים אחרים אסורים. בימי בית ראשון ולפניה יש עדות במקרא על נישואי תערובת
בין ישראל ויהודה לבין נשים נוכריות. מנהג זה היה נפוץ בקרב מלכים בשל נישואים
דיפלומטיים. עזרא גם קרא לעם בתורה באסיפת עם ועם נדרש לקיים את חוקי התורה, שאחת
מהם כללה איסור על נישואים עם כל עם שאינו זרע הקודש.
כשהיגיע עזרא ליהודה נגשו אליו שרים ואמרו לו כי יש נשים בין
יהודים ללא יהודים ועזרא התאבל על כך. בעצם עשה הצגה, הרי שיש לו סמכות להרוג. הוא
לא השתמש בסמכויות שלו, "וכלות אלה נגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל
והכוהנים והלויים מעמי הארצות כתעבותיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי והעמוני המואבי
המצרי ואמורי. כי נשאו מבנותיהם להם לבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד
השרים והסגנים הייתה במעל הזה ראשונה. ובשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי
ואמרטה משער ראשי וזקני ואשכה משומם"
( עזרא ט, א-3). כאן ניתן לראות כי יש עדות כבר לאיסור מוחלט
לנישואי תערובת כלשהם ועזרא מאשים את העם בעבירה על איסור זה. העם מואשם בערבוב
זרע הקודש בעמי ארצות והאשמה מוטלת בעיקר על הסגנים והשרים. עזרא פחד שמה יהיה עוד
חורבן בשל נישואי התערובת
וגירש את הנשים הנוכריות. דרישה זו הייתה קשה ומסוכנת מבחינת יחסי היהודים
ושכניהם. הוא ראה את נישואי התערובת סכנה לקיומו של עם ישראל, שהינו "זרע
הקודש " לפי השקפתו. חיזוק להתנגדותו לנישואים אלו השתמש עזרא באיסור מן
התורה להתחתן עם עממי כנען ( שמות לד, 11-16, דברים ז, 1-5 , כג, 4-9). האיסור עם
עממי כנען הקדומים ניתן כדי למנוע כניסת עבודה זרה לעם ישראל. כך בדרך של הסקת
מסקנה כללית ואקטואלית מן הפסוקים הללו, הוא תבע לנהוג בהתאם לחוק החדש, שכאילו
ניתן כבר בתורה עצמה. בהשקפה זו רואה עזרא
רק את השבים מהגולה שעברו את "כוך ההיתוך" של גולת בבל, שהביאה כנראה
לדחיית הזרים. דחיית זרים הייתה קיימת בבבל עוד מימי גלות בבל. עזרא פחד שהאל ימאס
בעם ויהיה שוב חורבן. עזרא ראה בשבי ציון בלבד יהודים מ"זרע הקודש".
"התערבות זרע הקודש בעמי ארצות" ( עזרא ט, ב). ה"עם הקדוש "
בספר דברים שמשמעותו דתית לאומית בלבד הופך להיות ל"זרע הקודש" שמשמעותו
דתית-ביולוגית. הנשים שגירש עזרא לא היו עובדות אלילים, אחרת היה הדבר נזכר בפרשה
זו. סיבת גירושן הייתה אך ורק עובדת היותן נוכריות. מגמת הבדלנות התחילה עוד מימי
זרובבל. דחיית השומרונים נעוצה ברצון בדלני זה.
עזרא כינס את העם והקריא להם את התורה . חלק מתחייבות של העם הייתה לא לתחתן
עם עמים זרים ובכללותם השומרונים.
[3] שלוש עשרה שנה לאחר מכן ( שנת
445 לפנה"ס) בא לירושלים נחמיה. נחמיה היה שר המשקים של ארתחשסתא הראשון.
נחמיה נשלח מטעם המלך והתמנה לפחה של יהודה (נחמיה ב, א-י). בנוסף על היותו פחה
יהודה ייצג גם את יהודי בבל, ולכן שמר על טהרותו של "זרע הקודש" בפני
נישואי תערובת. נחמיה פעל מיד איך שהיגיע לירושלים. המטבעות מראות כי היו פחות
לפני נחמיה, למשל ששבצר וזרובבל היו פחות
לפני נחמיה. לנחמיה היו מתנגדים ובראשם סנבלט החורני, טוביה העמוני וגשם הערבי.
סנבלט היה פחות שומרון ובניו היו שלמיה ודליה. שמות בניו מראים שהינם שמות תיאופוריים
יהודיים. מכאן שסנבלט האמין באלוהי ישראל. טוביה הינו שם תיאופורי והיה יהודי
ממשפחה יהודית בעבר הירדן. סנבלט וטוביה היו בקשרים נישואים דיפלומטיות עם משפחות
יהודיות. בת סנבלנט נישאה לבנו של הכוהן הגדול בירושלים ( נחמיה יג , כח).
ההתנגדות לנחמיה הינו בשל ניסיונו לחבל בקשרים הכלכליים, החברתיים והמסחריים של תושבי יהודה , "זרע
הקודש", עם עמים אחרים. כל מי שלא היה צאצא של מי שעבר את "כוך ההיתוך בבל" לא נחשב יהודי
מזרע הקודש. החומה והשערים נתנו לנחמיה לבודד את ירושלים ולמנהיגים לשלוט בכל
הנעשה בה.
למרות שטוביה וסנבלט האמינו באלוהי ישראל הם אינם נחשבים
יהודים מזרע הקודש. חטאם היה בכך שאינם צאצאי הגולים מבבל. סנבלט היה שומרוני ופחה
שומרון והוא ובניו היו עובדי אלוהי ישראל ולא עובדי אלילים. נחמיה הוטרד מהנישואים
עם יהודים ועם הכוהן הגדול בפרט וכן הוטרד מסחר שנעשה בשבת בירושלים. הזרם האוניברסלי
קידם קשרים של יהודים עם תושבים אחרים ובהם קשרי נישואים. נחמיה פעל נגד נישואים כאלה.
ניסיון לפתור את בעיית הנשים הנוכריות לא הצליח
בימי עזרא ובימי נחמיה, עדיין היו נישואים כאילו. זה אילץ את נחמיה לחזור ליהודה
פעם נוספת, מקץ ימים, כלומר חזר בשנה בשנת 431 לפנה"ס. הכוהן הגדול התנגד
לפעולותיו של נחמיה והיה שותף לזרם האוניברסלי.
סילוק של בת סנבלט ושל בן הכוהן הגדול מתואר בספר נחמיה פרק
יג כפעילותו האחרונה של נחמיה במלחמתו בנישואי תערובת. יש סיפור דומה בספר
קדמוניות היהודים. יוסף בן מתתיהו מספר כי מנשה ממשפחת הכוהנים הגדולים נשא את
ניקאסו בתו של סנבלט וסולק מירושלים. סנבלט יעץ למנשה להיות כהן גדול במקדש
שיבנה בהר גריזים. חוקרים חשבו שיוסף
מרחיב את הסיפור בספר נחמיה וטעה בזמנים . אך נמצאו עוד שני סנבלטים נוספים. היו
בסה"כ שלושה סנבלטים. עפ"י יוסף סנבלט יזם את הנישאים בתקווה להשיג
השפעה בירושלים. סנבלט היה שומרוני פחות שומרון מטעם דרויש השלישי מלך פרס (336-331
לפנה"ס). ידוע הכוהן הגדול אחיו של מנשה וזקני ירושלים התנגדו לנישואים אילו.
כדי להציל את הכהונה ממנשה הבטיח סנבלט למנשה כהונה במקדש שיבנה בהר גריזים ושם
יהיה מנשה לכוהן גדול. מנשה הסכים . לאחר בניית המקדש הצטרפו למקדש יהודים רבים.
עברו רבים שהיו נישואים לנשים נוכריות והם קיבלו מסנבלט כסף ואדמות. בעבר חוקרים
פסלו את הסיפור של יוסף, אבל כאמור התגלה בממצאים ארכיאולוגים שהיו שלושה סנבלטים,
לכן הן הספור בספר נחמיה פרק יג והן
הסיפור בספר קדמוניות היהודים פרק יא מהימנים.
באיגרת ידניה [4] יש
ממצא שבו פנו יהודי יב לדליה ושלמיה בניו
של סנבלט פחת שומרון, לכוהן הגדול יוחנן לבגוהי
לעזור בבניית המקדש שנחרב במצרים. יוחנן היה מהסיעה הבדלנית ולכן התעלם
כליל מהבקשה של יהוד יב . יהודי יב ראו בשומרונים יהודים. דליה ושלמיה נענו לבקשה
של יהודי יב. בגוהי תמך בזרם האוניברסלי ולכן תמך בסיוע ליהודי יב.
[5] עזרא ונחמיה פסלו את יהדותם של השומרונים ושל
תושבי יהודה שלא יצאו לגולה .לפי דעתם של עזרא ונחמיה אלה לא היו יהודים ממזרע
הקודש. [6] לנחמיה הייתה רשימה של שבי גלות בבל בימי
זרובבל. לפי רשימה זו קבע נחמיה את יהדות של תושבי יהודה. עזרא גירש את הנשים
הנוכריות כי לא היו מעם ישראל. גירש גם נשים שהאמינו באלוהי ישראל בלבד. הוא לא
מאשים אותם בהכנסת עבודה זרה אלא בטמאם זרע הקודש. כך הדין לגבי ילדיהם. הוא מזהיר
את העולים שלא יתקשרו עם הוותיקים קשרי משפחה. "ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות
בתועבתיהם אשר מלאו מפה אל פה בטומאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל
תישאו לבניכם לא תרשו שלמם וטובתכם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם
לבניכם עד עולם." (עזרא ט, יא-יב).
מה שדחף את זרובבל ואת המנהיגים שבאו אחריו להיבדל עם גולי בבל ולהתרחק מעם
הארץ הוא כור ההיתוך בבל. בבבל הגולים היו ברוח מחשבה של שמירה קפדנית, ללא כל
סטייה, על טהרת האומה מכל זר, לבל יבוא זרע נוכרי ויטמא את המשפחה. הגולים האמינו
שגלו מארצם בשל חטאותיהם. העם הוותיק לא חשב שייחשב זר בארצו ולכן אין הוא ראוי
ליצור קשרי משפחה עם העולים ואינו ראוי להשתתף בבניין בית המקדש. האמצעים שנחמיה
השתמש בהם מטעם היותו פחה של יהודה כדי לכפות את תורתו היו קיצוניים, [7]
" ןאריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים וארמטם ואשביעם באלוהים אם תתנו את בנתיכם לבניהם ואם תישאו
מבנותיהם לבניכם ולכם" .
הרעיון של טהרת הגזע היה חדש ליהודה, בכל הדורות ועד ימי
שיבת ציון היו נשואי תערובת רבים ושום נביא לא התרעם או מחה על כך. למשל יוסף
התחתן עם בת מלך מצרים, משה עם בת מדין, אחאב התחתן עם איזבל בת מלך צידון.
התנגדות בתקופה זו הייתה רק על הבאת עבודה זרה ואלה מטעמים גזעניים.
ישעיהו השני או השלישי מעונין לקרב בני נכר הנוטים לקבל את
דת ישראל. " כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי" ( נ"ו, ו),
ז"א כל אלה שיקבלו עליהם את שתי המצוות הראשיות, שבהן היה ישראל מצוין בגלות
בבל.
הרפורמה של נחמיה גרמה לפירוד בעם ולא היה ניתן לבטלה. לפי
חז"ל : מתי מקבלים את הכותים (השומרונים) ליהדות כשיכפרו בהר גריזים ויאמינו
בתחיית המתים. לשומרונים לא הייתה ברירה כי נאסר עליהם לקיים את הפולחן בירושלים.
כששמע סנבלט שנחמיה בונה את חומת ירושלים, הוא , טוביה וגשם הערבי רצו להרוג את
נחמיה. אך נחמיה הבין מזימתם ולא בא לפגישה.
[8] נחמיה מתאר את מזימות סנבלט
וכן את יתר האויבים בניסיון לנקוט פעולה צבאית נגדו. נחמיה צדק בחששותיו כנגד
סנבלט. סנבלט מצדו פחד מדחייה בירושלים. סנבלט נרתע נגד תקיפה חזיתית בנחמיה מפני
שנחמיה היה בקשרים עם החצר הפרסי ומקורבו של מלך פרס. סנבלט האשים את נחמיה שהינו
מורד במלכות פרס. ידו של נחמיה הייתה על העליונה והוא ביצר את ירושלים ושכלל את
החומה תוך 52 יום, כפי שמסופר בנחמיה פרק ו. נכדו של אלישיב הכוהן הגדול נשא את בת
סנבלט לאישה. אלו היו נישואים דיפלומטים ששיחדו את המשפחות השליטות של יהודה
ושומרון. נחמיה גירש את נכדו של הכוהן
מירושלים. לפי קרוס נחמיה הרחיב את האיסור של נישואים עם עמים זרים לשומרונים.
לפיו מכיוון שלא נזכרים השומרונים בעמים האסורים בספר עזרא נראה כי נחמיה ראה בהם
גויים האסורים לבוא בקהל ישראל עד עולם.
יש עדויות כי רוב העם בדלני, שאין לה זכר במקורות מהמאה
השישית לפנה"ס. ניתן למצוא את הגישה הבדלנית במאה החמישית לפנה"ס. נראה
כי עזרא הפיץ אותה ומאז הייתה נפוצה ביהודה.
[9] סנבלט הראשון ידוע כערמומי
וכאויבו של נחמיה. בזמן שנחמיה הגיע
לירושלים בשנת 445 לפנה"ס סנבלנט היה הפחה של שומרון. בשנת 410
לפנה"ס בנו של סנבלנט דליה היה פחה של שומרון ופעל יחד עם אביו. סנבלנט ניסה
להרוג את נחמיה מכיוון שהתנגד לרפורמה של נחמיה. ההתנגדות הייתה עם טוביה וגשם
הערבי מלך קדר. נחמיה ניצח והתחיל הרפורמה הדתית שלו . נחמיה עזב את יהודה בשנת
433 לפנה"ס וחזר לאחר מכן בחזרה ליהודה כדי להחזיר בחזרה את הרפורמה שלו
בכוח. בחזרתו של נחמיה ליהודה כפחה מצא שסנבלט חיתן את בתו עם הבן של הכוהן הגדול.
אלו היו נישואים דיפלומטים בין שני המשפחות מיהודה ומשומרון. נחמיה כעס, דבר זה
היה מנוגד להשקפותיו הבדלניות ולכן סילק את בן הכוהן מירושלים. כאמור יוסף מספר
בקדמוניות היהודים סיפור דומה שקרה בשנת 332 לפנה"ס. לפני שנמצא הפפירוס שבו
הוכח שהיה עוד סנבלט. חוקר בשם טורי הזיז את נחמיה למחצית השנייה של המאה הרביעית
לפנה"ס וטען שמדובר על אותו סנבלנט. היו חוקרים שטענו כי הר גריזים נבנה במאה
החמישית לפנה"ס. לפי קרוס מציאת שני סנבלטים מוכיחה כי ישנו סנבלנט שלישי
בזמן דריוש השלישי קרוב לכיבוש ישראל ע"י אלכסנדר מוקדון. סנבלנט השני נקרא על שם סבו. הפננומיה היה
נפוצה בתקופה זו ביהודה ובשומרון.
סנבלט בשנת 445 לפנה"ס היה
פחה שומרון ובזמן שנחמיה הגיע לירושלים היה כבר בגיל העמידה. דליה בנו של סנבלנט
פעל בשם אביו בשנת 410 לפנה"ס. סנבלט 3 היה פחה שומרון בשנת 354 לפנה"ס.
היו קשרי חיתון בין משפחות יהודה ומשפחות שומרוניות ובמיוחד בין בת סנבלנט 3 לבין
בן אחיו של הכוהן הגדול למרות הרפורמות של עזרא ונחמיה. בעבר היה קשה להתמודד עם
האפשרות של נישואי תערובת חוזרות ונשנות בין האריסטוקרטיה משומרון לבין משפחה תיאוקרטית של ירושלים. זאת בשל ניכור
קיצוני של עזרא ונחמיה שגרם לשינוי ביחסים בין היהודים לשומרונים. הניכור והשנאה
בזמן עזרא ונחמיה סימנה את היחסים בין יהודים לשומרונים ופתחה את השנאה ביניהם
בתקופה הרומית. לפי שמרנות, חוק ופיתוח תיאולוגי נראה כי שרדו כמה מהדת הישראלית
הקדומה ואין ראיות של ממשל לסינקרטיזם דתי. יותר ויותר חוקרים תולים את הפילוג בין היהודים לשומרונים למאה
הרביעית לפנה"ס בזמן בניית המקדש בהר גריזים בדיוק לתקופה בכיבוש של אלכסנדר
מוקדון את ישראל ב- 332 לפנה"ס.
[10]
ניתן להניח כי במשך התקופה הפרסית נדחו הבקשות של השומרונים להקים מקדש ע"י
השלטון הפרסי. השלטון הפרסי היה מעורב בבניית המקדש בירושלים בכל השלבים של הבנייה (עזרא א פס, 1-6, ה, פס'
3-6,12). דבר זה גם מוצג בהצהרת כורש. הוכחה נוספת שמקשרת להקמת המקדש בתקופה
הפרסית היא בהריסת המקדש היהודי ביב בשנת 407 לפנה"ס. במכתב ביקשו יהודי יב
מיוחנן הכוהן הגדול ומבניו של סנבלנט, דליה ושלמיה לעזור לשכנע את השלטון הפרסי
לאשר לבנות מחדש את המקדש. אם המקדש השומרוני היה קיים היו מבקשים מכוהני מקדש
לסייע להם. ראייה נוספת היא שיוסף עצמו כתב כי ההיתר ניתן ע"י אלכסנדר מוקדון
לסנבלנט להקים מקדש על הר גריזים. יוסף ידע שלא ניתן להקים מקדש ללא היתר מהמלך.
סנבלנט קיבל רשות מאלכסנדר לבנות את המקדש (קדמוניות היהודים כרך 6 ע"מ 324).
הממלכה הפרסית לא הרשתה לבנות מקדש בנוסף לזה של ירושלים בישראל, במיוחד מהשוני
בין השומרונים ליהודים. לפי מור המקדש נבנה ללא הסכמת אלכסנדר. סנבלנט 3 ניצל את
המצב שהיה בין התמוטטות האימפריה הפרסית לכיבוש לאכסנדר את א"י. החלל שנוצר היה בשל חולשתו של
דריוש 3 ובעיקר בשל הבסתו בקרב ע"י אלכסנדר.
לפי מור, לשומרונים לא היה היכן
להתפלל, מכיוון שלא היה להם מקדש בשום מקום. ירבעם בנה מקדש בבית אל ובדן. אלה היו
מחוץ לשליטה של מלכות פרס. בניית המקדש לא קרתה רק בגלל פעילות של סנבלנט פחת
שומרון אלא גם מכיוון שהשומרונים עברו לשכם ולהר גריזים. מור טוען כי מטבעות רבים,
כלי חרס שהתגלו במתחם מקודש מעידות על בנייה של בית המקדש בתקופה הפרסית, במאה ה 5 לפני
הספירה. הממצאים האלו כוללים כלי חרס, וכן נמצאו 68 מטבעות מהמאות החמישית
והרביעית לפנה"ס. המטבעות הקדומים ביותר הינם משנת 480 לפנה"ס. המקדש
בהר גריזים נבנה בזמן סנבלנט 1 פחה שומרון בימי נחמיה שהיגיע לארץ בשנת 444
לפנה"ס. בניית המקדש בהר גריזים ע"י סנבלנט לא הייתה חפוזה. המסורת על
קדושת הר גריזים היא מצויה במסורת הצפונית מימי קדם. לפי המסורת השומרונית יהושוע
בנה את המזבח והמשכן הראשון בהר זריזים. לכן כשסנבלנט החליט לבנות בית מקדש עבור
תושבי שומרון, וכך לנתק קשרים עם יהודה, הבחירה שלו הייתה בר גריזים.
[2] מור מנחם, "מוצא
השומרונים", בתוך משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות
ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.
[3] מנחם מור, " שומרונים ויהודים בתקופה
הפרסית ", בתוך:משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות
ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.
[5] מור מנחם, " שומרונים ויהודים בתקופה
הפרסית ", בתוך משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות
ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.
[6]
בנציין לורייא, "בימי שיבת ציון ", מתוך היסטוריה בתקופת בית שני ( 587-70 לפנה"ס)
מתוך בית מקרא ,ע"מ 70-79, תש"ן 1989.
[8] קרוס פרנק, "שומרון
וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך: ספר השומרונים, יצחק בן צבי ,רשות
העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 45-63.
[9]
Frank Cross , "Aspects of Samaritan and Jewish
history , late Persian and Hellenisitic times" , Haratd Theological Review
,( 1992), pp.201-211.
[10] Menachem Mor ," The samaritains in the transition from
the perslan to the qreek period" ,Judah between East and west, university
of .Haifa,( 2011), pp.176-198.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה