בעיית המקורת העתיקים בעת העתיקה

 

בעיית המקורות בעת העתיקה

המקורות העיקריים לתקופה הפרסית הם ספרי התנ"כ, ספרי עזרא ונחמיה בעיקר. זהו מקור היסטוריוגרפי. מקור משני.[1] המחבר אסף מקורות שעמדו לרשותו לקובץ אחד וכתב לפי השקפתו והיה עוין מי שנגד השקפותיו. מחבר ספר עזרא ונחמיה עוין את כת השומרונים וכן יוסף בן מתתיהו עוין את השומרונים. גם מחבר ספר מלכים עוין את השומרונים. המקורות העיקריים שנמצאים היום, המקרא וקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו, עוינים את כת השומרונים, וזה מחייב משנה זהירות, שכן הוא מעמיד בספק את מהימנות עדותם על השומרונים. אחד המקורות החשובים ביותר לשאלת מוצא השומרונים הוא פרק יז במלכים ב. בפרק יז מסופר על המצב בהר אפרים ועל תושביו בתקופה לאחר כיבוש שומרון בידי סרגון השני מלך אשור בשנת 720 לפנה"ס.

הדעה הרווחת במחקר היא שספר מלכים הוא ספר עם השקפת עולם דויטרונומיסטית. [2] ספר דברים הינו בעל השקפה זו . מחבר ספר מלכים מנסה להעביר לנו את המסר של השקפת עולם דויטרונומיסטית. את ההשקפה הזו התחיל יאשיהו כשמצא את ספר דברים בבית המקדש. רק בספר דברים יש איסור על עבודת הבמות ומוזכר הצו בדבר ריכוז הפולחן "במקום אשר יבחר"[3] האל: בירושלים. יאשיהו ביטל את פולחן הבמות ברחבי הממלכה וכן בממלכת ישראל לשעבר לאחר כיבושה. ההשפעה של ספר דברים ניכרת אצל עם ישראל החל מהמאה השביעית לפנה"ס. כך שהעובדה שהשומרונים עובדים לאלוהים בהר גרזים הינו חטא נורא. המקום היחיד שמותר להעלות בו קורבנות הינו בירושלים. ספר מלכים חוזר כל הזמן שהעם חטא בכך שהקים פולחן בבמות וכן בכל מקום. מותר פולחן רק במקום אחד בירושלים. [4] ספר מלכים הינו המקור העיקרי ללמוד תולדות עם ישראל בתקופת המקרא. מידת המהימנות ההיסטורית של הסיפורים המובאים בספר מלכים ובדברי הימים מראה את המציאות בזמן כתיבת הספרים הללו. ספר מלכים הינו חיבור הכתוב בצורה של כרוניקה סינכרוניסטית , ז"א חיבור היסטויוגרפי . מגמתו של ספר מלכים ניכרת לפי התיאור שהינו מתאר על תולדות ממלכות ישראל ויהודה ועל סיבת החורבן והגלות,שהינה עבודה זרה, וקיום פולחן במקומות שונים בממלכות יהודה וישראל.

[5] לפי חקר ספר מלכים כל המקבץ לפי נוי של ספרי המקרא מספר דברים ועד סוף ספר מלכים הינו בעצם מערך אחד ויחיד של ההיסטוריה הדויטרונומיסטית או ההיסטוריה המשנה תורתית. כל המקבץ מדברים עד מלכים מייצג קובץ היסטוריוגרפי אחד המספר את ההווה . ההיסטוריוגרפיה מטרתה לתאר את תולדות עם ישראל ממעמד הר סיני ועד גלות בבל, וכן היא נועדה להסביר את המציאות של ההווה. זו השקפה בה מסתכלים בעיניים של ההווה. הווה זה גלות בבל, למה הגלות קרתה בכלל? איך הגענו למצב הזה? חלק מהמקורות עברו לעורך כלשונם ולחלק עברו שיבוט כלשהו. זהו מקור מגמתי. ההיסטוריוגרף ערך את מקורותיו לפי תוכנית מחושבת מראש, כדי להעביר לנו מסר מסוים.

ספר דברים הינו ספר שונה מיתר ספרי המקרא. קודם רעיון הברית שקיים בין האל לבין עם ישראל. יש הרעיון של אל אחד ויחיד שבחר את עם ישראל שמחויב לו. דבר שני ייחודי לספר דברים הינו רעיון של הפולחן. רק שם הפולחן חייב להיות במקום אחד בירושלים, "המקום אשר יבחר". בכל שאר ספרי התורה אין שום חובה לרכז את הפולחן במקום אחד שאותו יבחר האל. לעומת זאת, ספר דברי הימים מייצג עולם אחר. ההווה שלו לא אותו הווה של ספר מלכים ולכן הוא מייצג עולם אחר לחלוטין.

[6] ההבדל בין ספר דברי הימים לספר מלכים הינו בכתיבה ההיסטוריוגרפית שלו. זמן כתיבת ספר דברי הימים הינו בסוף התקופה הפרסית, תחילת התקופה ההלניסטית. המחבר משקף תפיסת עולם שונה לחלוטין מזו של ספר מלכים. ההדגשים שהיו חשובים לעורך ספר מלכים לא חשובים לעורך ספר דברי הימים. ההווה היה שונה לחלוטין, ז"א הווה של התקופה הפרסית וההלניסטית היה שונה לחלוטין מהווה של המאה ה-7 לפנה"ס ותחילת המאה ה-6 לפנה"ס. זה השוני והחשיבות שיש לבית דוד בספר דברי הימים. במשך התקופה הפרסית הייתה שליטה וחשיבות לכוהנים הגדולים מבית צדוק וגדולתו של בית דוד ירדה. ספר דברי הימים משבח ומפאר את בית דוד ויש התייחסות רבה כמעט רק לבית דוד .המחבר מתעלם כמעט לחלוטין ממלכות הצפון. הוא רואה בבית דוד  עתיד שבו מלכות זו תחזור. בניגוד לספר מלכים המנסה להראות את תולדות עם ישראל מתוך הברית, וגם מתוך העבודה הזרה שגם המלכים וגם העם חוטא בה. כן בספר מלכים המקום היחיד בו מותר לעסוק בפולחן הוא ירושלים, ולכן מבחינת המחבר הם לא מקיימים את הברית. ספר דברי הימים שונה לגמרי בעניין הזה. זו תפיסה שונה לחלוטין. המחבר מנסה לחדש את בית דוד. דבר נוסף בספר מלכים הוא הצטברות הגמול, ואילו בדברי הימים יש השקפה אחרת בה האדם נענש על מעשיו בלבד.

ישנם מעט ממצאים ארכיאולוגים מתקופת המאה השישית לפנה"ס. אלו הם מצבות התפארות של מלכים המנציחים את הקרבות שלהם גם אם הפסידו בהם.

ספר דברי הימים נכתב בראשית התקופה ההלניסטית והוא מפאר ומשבח את בית דוד. מבחינת המחבר זו המלכות היחידה שיש לה עתיד שהיא תחזור. ישנה סתירה בין ספר דברי הימים לספר מלכים. בספר דברי הימים אין חולשה של בית דוד. יש גמול שמביא שכר ועונש. ואילו בספר מלכים יש הצטברות גמול, ז"א גמול מצטבר. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה". כן בספר דברי הימים האדם נענש על מעשיו בלבד. כפי שניתן לראות, בשני הספרים ישנה כתיבה היסטוריוגרפית. זו כתיבה של העבר מתוך רצון להראות את  תולדות העבר במבט לאחור. יש למחבר תפיסת עולם של דין וחשבון על העבר. המשמעות של זה, כי יש עמדה לכתיבת היסטוריוגרפיה מתוך איך שרואים את ההווה, וכך המחבר מציג את העבר.

ספר מלכים קיבל את צורתו לאחר חורבן ירושלים וגלות יהודה. [7] יש חוקרים הסבורים, שפרק יז משקף יחס עוין לשומרונים והוא נועד להכתים את מוצאם. אבל לא צריך לחשוב כי כל הכתוב בפרק יז אינו אמת. סרגון עצמו כותב כי החריב את שומרון והגלה 280,000 תושבים והביא גויים במקומם. מלך אשור לא כתב שהחליף את כל תושבי שומרון, אלא הוסיף תושבים לשומרון. מכאן קשה להעלות על הדעת כי הסיפור על העמים שהוגלו לשומרון מבבל ומעילם והסתגלותם לארץ גלותם, הינו המצאתו של המחבר בלבד. איבתו הינה בהערכתו השלילית בנוגע למעמד דת ישראל בקרבם[8]  אך לא בהכרח בעיקרי העובדות שהוא מביא.  עצם הגליית עמים בידי האשורים היא עובדה מוכחת היטב בממצאים ארכיאולוגיים כדוגמת מצבות של המלכים האשוריים עצמם, ובכלל זה ההגליה לארץ-ישראל. ניתן לראות זאת בכתובת של סרגון עצמו, שבה הוא כותב על הגליית שומרון והבאת גולים במקומם. סרגון השני מלך אשור מייחס לעצמו בכתובותיו את כיבוש שומרון ואת הגליית בני ישראל מארצם והבאת גולים מארצות אחרות במקומם. בשנת 720 לפנה"ס ממלכת ישראל נכבשה ע"י אשור, ובשנת 722 לפנה"ס בוצעה גלות אשור ע"י סרגון ה-2 בכתובת ארכיאולוגית שנתגלתה.

דברים דומים מספר מחבר ספר מלכים[9] : "ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ועוא ומחמת וספרוים וישב בערי שומרון תחת בני ישראל, וירשו וישבו בעריה". הגויים עבדו לאליליהם ולכן ה' שלח בהם אריות. בגלל כל זאת ביקשו הגולים שישלח אליהם כוהן מגולי ישראל שילמדם את דרך אלוהי הארץ. מלך אשור נענה לבקשתם והתוצאה הייתה: " ויהיו הגויים האלה יראים את ה', ואת פסליהם היו עובדים גם בניהם ובני בניהם, כאשר עשו אבותם  הם עושים עד היום הזה" (שם , 41). תיאור זה של הבאת גולים לאוכלוסיית ערי שומרון הינו במגמה אנטי- שומרונית ובא להראות שמוצאם אינו יהודי ושדתם היא דת כלאיים. זהו מקור מגמתי המתעלם מכך שנשארו תושבים ישראליים לאחר גלות ממלכת ישראל לשעבר.

יש חוקרים שטוענים, למשל פר' מור, כי הסיפור על מוצא השומרונים בספר מלכים ב פרק יז נכתב בידי עולה בימי שיבת ציון כדי להכתים את מוצאם. צריך לשים לב כי הטקסטים המקראיים  נתחברו ונערכו  זמן רב לאחר התרחשותם של המאורעות, כפי שציינתי, זו עריכה היסטוריוגרפית. לכן יש חוקרים הטוענים כי הטקסטים במקרא אינם מוסרים את העבר כמו שהיה באמת, אלא את העבר כפי שנשתמר בזיכרון. מור מניח, שלפי סגנון הכתיבה בכמה מקומות, פרק יז בספר מלכים ב נכתב מאוחר יותר בהיסטוריה של עם ישראל, לאחר שיבת ציון. [10] רוב החוקרים טוענים כי פרק יז הינו הוספה משנית. השם "שומרונים" מופיע פעם אחת יחידה במקרא, במלכים ב, יז , כט. שם זה היה נפוץ בימי בית שני במשך התקופה הפרסית. שם זה לא היה קיים קודם לכן. שם זה גם היה נפוץ אצל אשור כשהתכוונו לתושבי ממלכת ישראל לאחר כיבושה, לכן חוקרים חשבו שהשם הזה מכוון לתושבים הקדומים של שומרון, ומכאן אין לו שום קשר לעדה השומרונית בימי בית שני. יכול להיות  כי השימוש בשם זה מראה על כך שלפחות פס' זה הינו תוספת מאוחרת. שימוש בשם שהיה נפוץ בימי בית שני מראה על תוספת מאוחרת של מגמות פולמוסיות מאוחרות, כן משקפת את שנאת מחבר ספר מלכים, שחי בתקופת שיבת ציון את השומרונים. יתר על כן, ישנה טענה נוספת לתוספת מאוחרת, שהינה גם לפסוקים כט-לד. יחידה זו הינה מגמתית ופולמוסית מימי שיבת ציון. המסורת במלכים ב יז אינה עדות בת זמנה לאירועים עצמם. מסורת זו הינה כתב פולמוס שנערך ונכלל בימי שיבת ציון. טענה זו מבוססת על הנוסחה עד [11] "היום הזה", שהינה לפי טלמון אלמנט רטרוספקטיבי ואין להסביר דרכה דבר של בסיס היסטורי, שבו היה נתון הכותב, היא צורפה למסורת הבסיסית לאחר העריכה של ספר מלכים עצמו. מכאן פרק יז במלכים ב הינו מגמתי. עכשיו השאלה, מה עם אמינות ספר דברי הימים ב פרק ל? צריך לקבל את הטיעון של שרה יפת, שיש התעלמות מהעמים הזרים היושבים בארץ. ולפיו כל היושבים בה שייכים לעם ישראל. מכאן חגיגת הפסח של חזקיהו בדברי הימים ב נועדה לבטל את המתיחות והשנאה בקרב חלקי העם, ושאפה לאיחודו המלא של עם ישראל .

[12] הוספה זו בפרק יז בספר מלכים  שובצה בידי מישהו משבי ציון לאחר שספר מלכים כבר נערך בזמן גלות בבל. מחבר זה שונא את השומרונים ומנסה להסביר למה נדחו ע"י שבי ציון ולמה אין לקבלם בקהל ישראל עד עולם. ההוספה שלו נמשכת מפסוק ז עד מא. לדעת טלמון, ראשית ההוספה בפרק יז, הינה התיאור ההיסטורי הפותח בפרק יז פסוק א ונקטע בפסוק ד, כן מתחדש במחצית הראשונה של יח, ט, אחרי הוספה שנייה יח א-ח. כן ההוספה היא בסיפור ההיסטורי של ימי שומרון האחרונים ( יח ט-יא), ההוספה הבאה הינה בפסקה הקצרה יז ה-ו. אבל ניסוח הפסקה שונה מאוד מניסוח החטיבה יח ט-יא, במה שחסרה בה הסינכרוניזציה של ימי הושע מלך ישראל עם מלכות חזקיה מלך יהודה, הבאה ב- יח ט-י. הציון האנליטי יז ה-ו, שונה מהקודמים לו (יז א-ד), אין בו כל התייחסות נוסחאות לחטאיהם של שליטי שומרון, שהיא כה נפוצה בספר מלכים. היעדר הנוסחה בולט במיוחד של רקעו של מלכות הושע, שבפסוק הקודם. לדעת טלמון לא באה מהמקור שממנו נמשכה יחידת הכתובים יז ב-ו. כפילו בתיאור כיבוש שומרון, ביחד עם חריגה הברורה של יז ה-ו מהרעיון בספר מלכים, מעידים על שהמקור הינו אנכרוניסטי הלקוח ממקור צפוני. יתכן כי הוא שריד מספר דברי הימים למלכי ישראל, המוזכר פעמים רבות בספר מלכים. צריך לשים לב לניבים ולסגנונות שונים בסיפור זה. בשל העוינות והמגמתיות קשה לדעת על מוצא השומרונים. הקטע בספר מלכים ב פרק יז הכתים, כאמור,  את מוצא השומרונים ומתייחסים אליהם כאל גויים. בגלל המגמתיות קשה לדעת מה שאירע באמת בתקופה הפרסית. יש העדר הסכמה בקרב החוקרים בדבר המבנה של פרק יז במלכים ב הנובע בחלקו מהגדרה שאינה מדויקת של יחידות הכתובים הללו המרכיבות אותה .

[13] תיאורי המקרא השונים על הפולחן של השומרונים הינם שונים, ומאחורי כל תיאור ישנה גישה נפרדת לשאלה המרכזית: האם להתיר לשומרונים לבוא בקהל ישראל?  היחידה הבסיסית בפרק יז ,כד- לג, במלכים ב הינה עריכה מגמתית של עורך ספר מלכים, ומשקפת אסכולה משנה תורתית. מבחינתו כל ישראל גלו מאדמתם בשל חטאיהם. הארץ נושבה ע"י גויים שהובאו ע"י מלך אשור.(פס' כד). מתיישבים חדשים אלו אימצו את תורת ישראל לאחר התקפת האריות עליהם. לכן נקראים גרי אריות.  את הפולחן של ישראל למדו מכוהן. הם המשיכו לעבוד את פולחן האלילים שלהם. בבית אל נוצר פולחן סינקרטיסטי, ישראלי- אלילי, שלא היה שונה מהפולחן שהיה נפוץ בממלכת ישראל לפני החורבן. לפי השקפת ספר מלכים הפולחן חייב להיות רק בירושלים לאלוהי ישראל בלבד. אסור פולחן סינקרטיסטי ואין להקריב קורבנות במקום שאינו בית המקדש בירושלים.

ישנה השקפה, כי הכתובים במלכים ב כד-לג ועזרא ד הינם משלימים אחד את השני. אך למרות ההסכמה שקיימת בקרב החוקרים בפרק ד בספר עזרא, נראה כי אינו משלים את הכתוב השני, הכתוב במלכים ב, יז ואפילו נהפוך הוא, נראה כי יש אי תלות ברורה בין שני הכתובים הללו. הזכרת מלך אשור בעזרא ד א-ד ושמות מלכי אשור במלכים ב יז ורשימת  מולדת של הגולים אינה זהה לזו שבספר עזרא. טענת השומרונים " ככם נדרוש לאלוהיכם" למרות  דחיית תושבי שומרון ע"י תושבי ציון. אין טענה נגדם שהינם עובדי אלילים כמו שנטען במלכים. הוספה זו בספר מלכים הינה מגמתית שנערכה בימי שיבת ציון המשקפת את המרירות והשנאה הגוברת בזמנים מאוחרים. תוספת זו שולבה בספר מלכים, כדי לספק לשבי ציון סיבה דתית ופוליטית כלפי תושבי הארץ. יש גם מקור לסברה שאין קשר בין שני הכתובים הללו, של ספר מלכים וספר עזרא.

ספר עזרא-נחמיה מביא את קורות הגולים ומאבקה לחדש את חיי הפולחן בירושלים על-פי פירושה של תורת משה. עדה זו התנגדה לכל מגע עם גוי ולכל מי שאינו מתאים להגדרה של זרע הקודש, ומבחינתם מטמא את זרע הקודש. מנהיגי הקהילה עשו כל ניסיון להוציא מקרבם את הנשים הנוכריות ( עזרא ט). [14] מכאן ברור שהגולים הבדלנים הללו לא ימצאו בתושבי שומרון מקום ויכנו אותם " צרי יהודה ובנימין".

[15] הפולמוס על השומרונים מראה כי יש ביקורת על כך שבתקופת הכתיבה של פרק יז עבדו אלילים ואת אלוהי ישראל בעת ובעונה אחת. הפולמוס נגד תושבי צפון א"י לא פרץ סמוך לחורבן שומרון, שהרי אז גילו תושבי יהודה יחס פייסני כלפי תושבי מחוזות הצפון.  חזקיהו המלך השתדל לאחד את שארית בני אפרים עם  יהודה. [16] לפי הכתובים בספר דברי הימים, נראה כי הדבר הצליח לו  לפחות באופן חלקי (דברי הימים ב, ל). הנביאים ירמיהו ( פרק לא) ויחזקאל מראים אהדה כלפי שארית תושבי שומרון,  [17] " בן יקיר לי אפרים ". בימי יאשיהו התפלגו אנשי יהודה משארית אפרים בענייני מדינה, אמונה ופולחן, והמלך הרס את בתי הבמות של שומרון, ובראשם את המקדש בבית אל (מלכים ב, כג טו-כ). למחבר ספר מלכים יש, כאמור, גישה דויטרונומיסטית שרואה את הגלות כעונש על חטאים של ממלכת הצפון ושצריך לעשות את הפולחן במקום אחד רק בירושלים, לעבוד רק את ה' ולא לאלים אחרים בנוסף. לפי טלמון הגויים שהביא סרגון מלך אשור לא"י הקימו מקדשים שונים בערי מושבם החדשות, והעתיקו אליהן את הפולחנים שנהגו בהם בארץ מולדתם. ההתייחסות לפולחן העגל באפרים, מראות כי היו הרבה במות בממלכת שומרון קודם נפילתה בידי האשורים. גם אחריה, משקפות מגמה מובהקת של עורכים מבני יהודה. בנוסף הנוסחה, עובדים ומקטרים בבמות מתחת לכל עץ רענן  בממלכת יהודה מופיע הרבה בספר מלכים. הכוונה היא שאסור לעשות פולחן במקום שאינו בית המקדש בירושלים.

 [18]  בפס' ביז כט ישנה רמיזה שיש כאן הוספה משנית, ששובצה בצורה מגמתית למטרת דברי דין וחשבון היסטורי. דין וחשבון זה, הינו במקור תיאור עובדתי המתאר את קליטת המתיישבים הזרים ופולחניהם בתחומי ממלכת אפרים ומכותא ומעוא וספרוים , "וישב בערי שומרון תחת בני ישראל וירשו את שומרון וישבו בעריה ויהי בתחילת שבתם שם... ויהיו עושים גוי גוי אלוהיו...גוי גוי בעריהם אשר הם יושבים שם ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל ואנשי חמת עשו את אשימא והעוים עשו נבחז ואת תרחק והספרוים שורפים את בניהם באש לאגרמלך וענמלך אלוהי ספרים". המקור הקדום  הנמצא במלכים ב יז, נעשה מתוך אידיאולוגיה בידי עורך ומסדר מבני שבי ציון על מנת לתלות בה את הדחייה המוחלטת של שארית אפרים שלא הוגלה בידי האשורים, שהינם  "צרי יהודה ובנימין " ( עזרא ד א-ג). לפי השקפת עורך ספר מלכים יש לדחותם מפני שהמשיכו בעירוב אמונות ופולחן טמאים (חגי ב י-ד), עד היום הזה ( מלכים ב, יז כד ואילך). הוספה מאוחרת זו ששובצה בספר מלכים ב מעידה על השימוש ב"היסטוריוגרפיה " בתקופת המקרא בשביל תעמולה מדינית.

---

[1] אוריאל רפפורט,"מכורש עד אלכסנדר", האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה 2004, ע"מ 11.

[2] עודד בוסתנאי, תולדות ישראל בימי בית ראשון , כרך ד , האוניברסיטה הפתוחה, 2008, ע"מ206-207.

[3] דברים טז, י.

[4]  עודד בוסתנאי, תולדות ישראל בימי בית ראשון , כרך א , האוניברסיטה הפתוחה, 2008, ע"מ46-47, 49.

[5] עודד בוסתנאי, "תולדות עם ישראל מימי בית ראשון", כרך א, האוניברסיטה הפתוחה, 1990, ע"מ 46-50.

[6] עודד בוסתנאי, "תולדות עם ישראל מימי בית ראשון", כרך א, האוניברסיטה הפתוחה, 1990, ע"מ 51-59.

[7]  אוריאל  רפפורט, מכורש עד אלכסנדר תולדות ישראל בשלטו פרס,  בית הוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה  2004, ע"מ 87-90.

[8] מלכים ב, יז , פס' 29-41

[9] מלכים בפרק  יז , פס' 24

[10] מנחם מור, "מוצא השומרונים", בתוך: משומרון לשכם  העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג,  ע"מ 17-32.

[11] שם, פס, כג, לד, מא.

[12] שמריהו טלמון , "מסורת השומרונים בדבר השומרונים",  בתוך ספר השומרונים: תולדותיהם, מחשבותיהם דתם וסיפרותם , הוצאת יד יצחק 2002 תשס"ג, ע"מ 7-27.

[13] מרדכי גורן, "הפולמוס המקראי הקדום נגד תושבי שומרון" , בתוך משומרון לשכם  העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג,   ע"מ 28-33.

 

[14] ניתן לראות גם במאמר של משה ויינפלד, "המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון", ליקוטי "תרביץ" מקראה בחקר המקרא, ירושלים (תשל"ט) , ע"מ 160-175.

[15] מרדכי גורן, "הפולמוס המקראי הקדום נגד תושבי שומרון" , בתוך :משומרון לשכם  העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג,   ע"מ 28-33.

[16] שם.

[17] ירמיהו לא, כ

[18] מרדכי גורן, "הפולמוס המקראי הקדום נגד תושבי שומרון" , בתוך :משומרון לשכם  העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג,   ע"מ 28-33.