הפילוג השומרונים וסיבותיו

כפי שאמרתי, השומרונים הינם בעצם תערובת הישראלים שנשארו לאחר החורבן לבין הגויים שהובאו בכוח לפחוות שומרון בידי מלכי אשור לאחר החורבן.
השומרונים הינם עדה יהודית או זרם ביהדות שנפרד מהיהודים האחרים. כן הינם תערובת של גויים שהובאו בכוח ע"י מלך אשור לממלכת ישראל לאחר חורבנה ב- 720 לפנה"ס עם תושבי ממלכת ישראל לשעבר שנשארו בממלכת ישראל לשעבר . הם שמרו על המסורת היהודית העתיקה. ניתן ללמוד על המסורת היהודית של לפני חורבן יהודה ב- 586 לפנ"ס או לפחות בראשית התקופה הפרסית.

[1] לאחר בניית בית המקדש השני בשנת 520 לפנ"ס החל ביהודה לשלוט זרם ההתפשטות, שהינו זרם של השקפה אוניוורסליסטית (אוניברסלית). זרם זה דגל בהתפשטות היהדות והאמונה המונותאיסטית. השומרונים האמינו מאז רק בתורת משה. אנשי יהודה ראו בשומרונים יהודים., אבל לא מזרע הקודש.

[2] כאן מגיעים עזרא ונחמיה. אלה דגלו בגישה הבדלנית.  הם לא ראו בשומרונים יהודים מזרע הקודש. חששו מערבוב זרע הקודש בעמים אחרים. התנגדו לנישואי תערובת גם עם נשים שהתגיירו. כן אסרו על השומרונים לעסוק בעבודת בית המקדש שבירושלים.

השומרונים בנו מקדש משלהם בהר גריזים. לפי המסורת שלהם בהר זה בחר ה' את המקדש.

הם המשיכו להרגיש חלק מהיהודים ועקבו אחר התקדמות היהדות.

יוחנן הורקנוס הראשון, חשמונאי בן שמעון, שליט יהודה, רצה לגמור עם המקדש המתחרה למקדש בירושלים. אז הוא הרס והחריב את המקדש בהר גריזים לאחר שכבש את שכם.

מאז השומרונים החלו להיות כת נפרדת ביהדות עד לפירוד מוחלט מהיהודים. יש להם רק את חמשת חומשי התורה וספר יהושוע. לא קיבלו את התושב"ע ולא את שאר ספרי התנ"כ.

[3] יש איסור מהתורה על כמה עמים לבוא לתוך קהל ישראל, אבל העמים האלה היו שבעת העמים הכנענים הקדומים שחיו בתחומי ישראל לפני כיבוש כנען והאדומי והעמוני, בתקופת יהושוע בן נון.  האיסור הזה לא יכול להיות בשום פנים ואופן על הכותים וחבריהם, שבאו מרחוק לארץ. לכן אילו לא ראו מנהיגי העם, זרובבל, יהושוע הכוהן ויתר ראשי האבות, באנשים שבאו לבקש לעזור לבנות יחד את בית המקדש בני עם זר, יתכן כי  היו משתפים אותם בעבודה הזאת. אבל הם ראו בהם דווקא זרים.  הם ראו דווקא את בני אפרים כצרי יהודה ובנימין, ולכן דחו אותם. הכותים בא"י אינם אותם כותים שהביא מלך אשור לא"י. ביחס מספרי, לפי דברי הימים, לא מסופר כמה נפשות מהעמים הזרים הושיב אסרחדון בערי שומרון. עשרים ושבעה אלף הינם רק חלק משנים-עשר השבטים מכל יושבי הארץ, רוב בני ישראל בחלק הצפוני.

לכן נראה כי לא כותים באו לבקש מזרובבל ויהושע בן יהוצדק ושאר ראשי האבות לישראל, רישיון לבנות יחד עמם את בית המקדש בירושלים, כי אם שליחי בני אפרים, או שליחי בני ישראל, שישבו בערי שומרון והגליל. השומרונים של תקופת הבית השני, היו בני ישראל של תקופת בית ראשון.

יוחנן הורקנוס לא נתן את התנאי להתייהד או לעזוב את הארץ לשומרונים. הוא הסתפק רק בהריסת בית המקדש על הר גריזים. יש להניח שהשומרונים הינם בעצם שרידי צאצאי שבטי אפרים ומנשה או צאצאי בני יוסף.

הקרע בעם ישראל, שהתחיל בימי רחבעם וכמעט שנתאחה בימי יאשיהו המלך, שב ונקרע שנית מבלי להתאחות עוד. מאותו היום של דחיית השומרונים ע"י ראשי האבות התחזקה האיבה בין שני חלקי העם. היהודים קוראים לבני אפרים בשם גנאי כותים.

דחייתם של שבי ציון את "צרי יהודה ובנימין" ו"עם הארץ" הינו על רקע דתי-רעיוני. לפי ספר עזרא ונחמיה ניכר, שדחיית הזרים התחילה בבבל ורק בימי עזרא ונחמיה החל עם ישראל להיקרא "זרע הקודש". כאן מתחלף עם קדוש לזרע הקודש. ניכר כי כבר שבי ציון החלו לחשוב שהינם זרע הקודש ולדחות עמים שישבו ביהודה. עזרא ונחמיה טענו שרק מי שעבר את "כור ההיתוך" בבבל הינו יהודי מזרע הקודש. לכן זרובבל וראשי האבות דחו את השומרונים בסיוע בניית המקדש על רקע רעיוני דתי. " לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלוהי ישראל כאשר צוונו המלך כורש" ( עזרא ד, ג). "יחד" בכוונה של עדה, ברית ז"א קבוצה נפרדת. אין לראות בשומרונים רק צאצאי הגולים שהובאו בכוח לתחומי ממלכת ישראל לשעבר, אבל גם לא רק צאצאי עשרת השבטים שנשארו בתחומי ממלכת ישראל לשעבר. אם היו רק צאצאי הגולים אז שבי ציון היו אומרים זאת בכל הזדמנות הנכרת על דרכם, לא כך היה בתקופה זו. אין השומרונים נדחים על עבודת אלילים, למרות שהדחייה הינה בעיקר על רקע דתי.

מימי שיבת ציון, שבי יהודה ראו את עצמה זרע הקודש ואחראים על ירושלים.  שבי ציון פחדו מעמי הארץ מבחינה כלכלית ודתית. הם פחדו מהיהודים שנשארו ביהודה לאחר החורבן וכן מנשואי תערובת, [4] "ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות ככתוב בתורת משה איש האלוהים. ויכינו את המזבח על מכונתו כי באימה עליהם מעמי הארצות ויעל עליו עולות לה' עולות לבוקר ולערב".

כפי שציינתי הארץ בימי שיבת ציון לא הייתה ריקה. היו בה תושבי ישראל ויהודה שלא גלו מארצם. תושבי יהודה הוותיקים נקראו "עם הארץ". תושבי ישראל נקראו " צרי יהודה ובינימין", הכוונה היא מכוונת לשארית שבטי אפרים ומנשה. שבי ציון ראו את עצמם זרע הקודש. כל מי שלא עבר את כוך ההיתוך בבל נדחה על ידם. [5] גלות אשור הייתה 27,2790 איש וגלות בבל כ-15,000. למרות שהיו הרבה קורבנות של המלחמות רוב העם ביהודה וישראל נשאר בארץ. נתחיל עם כמה מהמאורעות מהימים ההם:

[6] " בימי פקח מלך ישראל ( 735-732 לפנה"ס) בא תגלח פלאסר מלך אשור וייקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת צור ואת הגלעד ואת הגלילה על הארץ נפתלי ויגלם אשורה ". מלך אשור לא הגלה את כל תושבי ממלכת ישראל אלא רק את האצולה ולא הביא מתיישבים אחרים במקומה. הוא השאיר את מרבית האוכלוסייה המקומית.

כיבוש שומרון התנהל בצורה שונה לגמרי. מלך אשור הביא, כפי ציינתי כבר, במקום הגולים משומרון מתיישבים חדשים ממסופוטמיה, "שלא ידעו את משפט הארץ", עובדי אלילים. רבים מהם נפגעו ע"י אריות, ביקשו הגולים החדשים ממלך אשור לשלוח להם כוהן שיסביר להם את משפט הארץ. " אחד הכוהנים...ויורם את משפט אלוהי הארץ ". " ויהי מורה אותם איך יראו את ה'". גויים אלה התערבבו והשתקעו עם שארית הפליטה שלא הלכה לגולה, הם קיבלו את דתם והפכו לחלק מן העם העברי.

כן ניתן ללמוד על כך[7]: "ויבואו אנשים משכם משלו ומשומרון שמונים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה לבונה להביא בית ה'". למרות שהמקדש נשרף ונחרב קדושתו לא נפגעה בעיניהם. היה שם מזבח. לפי דברי תושבי שילה משכם ושומרון בימי זרובבל " ולא (לו) אנחנו זבחים מימי אסר חדן מלך אשור המעלה אותנו פה".

הן יושבי שומרון שלא הלכו לגולה והן הגויים שהובאו ע"י מלך אשור היו יראי ה', נאמנים לתורת ישראל במשך כל השנים. כך היו סנבלט, נתיניו וחבריו, אבל מחבר ספר עזרא החליט להשפילם ולבזותם וזה מכל מלה שבשיחה זו: " צרי יהודה". במשך הזמן הפכו למצרים של ישראל , אבל בזמן זרובבל הם רצו לעזור בבניית בית המקדש והיו כבר אז נאמני ישראל. המחבר סילף כמה דברים בכוונה בזדון. "ולא"- בכוונת זדון נכתב א במקום ו, כמו שכבר טענתי. נכתב לאלוהיכם במקום לאלוהינו, המשותף לכולנו. "כי אנחנו יחד נבנה"- לשון משובשת והכוונה הפוכה.

ישנם עובדות רבות כי סנבלט והעם שהוא עמד בראשו לא היו עובדי אלילים אלא היו עובדי תורת משה בלבד. גם כשנפרדו מהיהדות והקימו מקדש על הר גריזים לא סטו מהאמונה מאלוהי ישראל.

העובדות הבאות מראות כי סנבלט היה ירא ה': בניו של סנבלט, דליה ושלמיה מראים על שמות תיאופוריים יהודיים. זה מראה על אמונה באלוהי ישראל. בנו של יהוידע בן אלישיב הכוהן הגדול היה חתן לסנבלט, ז"א נשא את בתו של סנבלט לאישה. איש לא התנגד לכך עד שנחמיה התנגד לכך. זה מראה כי אין כאן נישואים עם אישה נוכרייה. זה מאשר כי סנבלט ואנשיו הינם יראי שמים ולא עובדים עבודה זרה.

ליהודה לא הובאו תושבים זרים, שיטת ההגליה של בבל הייתה שונה משיטת ההגליה של אשור.

שבי ציון פסלו את יהדותם של פליטי שומרון וגם של פליטי יהודה.

שבי ציון באו מגלות בבל עם מחשבה שבה הם שמרו באופן קפדני, ללא סטייה, על טהרת האומה מכל זר. מבחינתם חייבה טהרת האומה מכל זר, שלא יבוא זרע נוכרי ויטמא את המשפחה.

נראה כי 8] ספר דברי הימים ב נכתב בתקופה הפרסית המאוחרת. המתואר בדברי הימים ב פרקים ל, לד נכתב כביקורת על דחיית השומרונים בידי שבי ציון. [9] בעקבות הכרזת כורש בשנת 586 לפנה"ס הקרקע של יהודה יכלה להפשיר עם שארית הפליטה של ממלכת ישראל לשעבר. קבוצת שבים חזרה בהנהגת ששבצר. זרובבל היה יורשו של ששבצר. שניהם היו יורשי בית דוד. לפי חקר המטבעות בתקופה הפרסית נראה כי מחבר ספר עזרא לא דייק בפרטים וכי יהודה הייתה "מדינה עצמאית" בהנהגת הנהגה מקומית בתקופה הפרסית, בהנהגת פחות. יהודה לא הייתה חלק מפחוות שומרון כמו שחשבו בעבר חוקרים. היו פחות לפני נחמיה. בספר עזרא פרק ד מופיעה תעודה ששלח שמשי הסופר למלך פרס נגד היהודים. האיגרת כתובה ארמית והיא נשלחה כדי למנוע מהיהודים לבנות את חומת ירושלים. מחבר ספר עזרא שם את זה מיד לאחר הנחת יסודות הבנייה בירושלים, מכיוון שזה שייך לספר הצרים. אך האירוע הוא מימי ארתחשסתא  מלך פרס. תוכנה של האיגרת: " את העיר המורדת והחטאת הם בונים, את שוקיה וחומותיה הם משכללים, ואת יסודות המקדש הם מניחים". נראה כי התעודה הועתקה ממקומה הנכון .

עירוב זרים בבניית בית המקדש. זה דומה לפולומוס של ספר עזרא נגד עירוב זרע הקודש.

[10] גרסהו טוען, כי העדות שיכולה להיות מהימנה על אופי יחסי השומרונים עם שבי ציון בימי זרובבל היא של ספר דברי הימים המקורי, וכן גם בספרי חגי וזכריה הראשון. האידיאולוגיה של ספרי דברי הימים היא בחירת בית דוד כפי שבוטאה במאה השביעית לפנה"ס של "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית", היא מופיעה גם בספר יחזקאל ובנבואת חגי וזכריה. בספר דברי הימים ההקבלה בין בניית המקדש בימי שלמה ובנייתה בימי זרובבל היא בולטת מדי ולא יכולה להיות מקרית. זה היה חלק מחיבורו של ספר דברי הימים המקורי. חיבורו של ספר דברי הימים מטרתו לתמוך במלכות זרובבל מבית דוד  בהנהגת ישוע ובנייתה מחדש של בית המקדש. ספר דברי הימים הקדום הגיע עד עזרא פרק ג, יג, עד חגיגת הבית השני. לפי גרסיאל כאן מגיע יצירה של מחבר דברי הימים שהינו בעצם חיבור תעמולתי.

הדרך שבה ספר דברי הימים מציג את ממלכת הצפון זה המפתח להבנת היחסים שהיו בין פליטי הצפון לבין הקהילה יהודית בהנהגת זרובבל. חוקרים ראו כי מחבר ספר דברי הימים נמנע מביקורות כלפי שושלות הצפוניות כדי להתרכז בתהילת בית דוד. מכאן שבטי ישראל ושבט יהודה שווים, אבל חטאו בעבודת אלילים, עבודה לעגל הזהב, פולחן בכל מקום בממלכות יהודה וישראל חוץ מירושלים, בעיקר החטא הוא הפולחן בבת אל. כן החטא הוא בשושלות שאינם מבית דוד. גישה המשתקפת בקטעי ההיסטוריה של עזרא ונחמיה, שצורפו לחיבורו בתקופות מאוחרות יותר. אבל כשבודקים את גישת המחבר לממלכת הצפון ישנה הפרכה של גישה זו. ישנה השמטה של הגישה הדויטרונומיסטית בהקשר של ממלכת הצפון. הוא משמיט גם את הפולמוס העיקרי על עבודת אלילים ומחלוקות דתיות. הסיבות לחורבן שומרון המובאות במלכים בקשר לחטאת ירובעם בן נבט אין אזכור שלהם בדברי הימים. ניכר כי מטרתו היא למשוך את שבטי הצפון חזרה לירושלים ולבית דוד ולא לדחותם. רואים זאת בנאום אביה אל ממלכת הצפון (דברי הימים ב, יג, ד-יב ), ובסיומו " "בני ישראל אל תילחמו עם ה' אלוהי אבותיכם כי לא תצליחו".

המסופר בהמשך על מלכות חזקיהו ויאשיהו מוכיח עניין זה. הקריאה לחגוג את הפסח בירושלים וכיבוש מחוזות ממלכת ישראל מחזק עניין זה. חלק מהשבטים נענו לקריאה של חזקיהו .

שלטונות מדינת שומרון ראו בחרדה את הקריאה לחידוש ממלכת יהודה וישראל גם יחד תחת מלכות זרובבל מבית דוד, ונקטו לסכל אמצעים אלו לפני שתצבור תנופה.

יש עדויות לסיכול בניית בית המקדש בידי זרובבל וששבצר לפניו בתעודות בספר עזרא. לאחר כן באו פחות שלא היו מזרע בית דוד.

ספר דברי הימים הינו פולמוס סמוי עם השומרונים בתקופת כתיבתו. נראה כי הינו מראה על מחלוקת בין העדה ה"שומרונית" ל"עדה היהודית" בתקופה ההלניסטית או בסוף התקופה הפרסית. יוסף בן מתתיהו [11]  חשב שהמלך המוזכר באיגרת זו אינו כורש אלא כנבוזי. זה היה ניחוש שלו עצמו.

דיון רב ישנו בפעילות "הצרים" בימיו של זרובבל. הקטע המופיע בספר עזרא פרק ד מעיד כי ישנו סירוב של עירוב זרים בבניית בית המקדש. זה דומה לפולומוס של ספר עזרא נגד עירוב זרע הקודש.

 [12]  לפי גרסיהו, ספר דברי הימים נועד לספר את קורות תולדות האנושות, אך בפרק י מתחיל בנפילת שאול בשדה הקרב ע"י הפלישתים ומתחיל על קורות בית דוד ועד סיום ממלכת יהודה ומסיים בהצהרת כורש. אחד מהשאלות בקשר למבנהו של דברי הימים נעוץ בעובדה מדוע בחר המחבר להתעלם ממלכת אפרים ומספר בעיקר על ממלכת יהודה? מספר רק על מעט פרשיות הקשורות לממלכת אפרים. הספר נכתב במאה הרביעית לפנה"ס בסוף התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית. רבים מהחוקרים סבורים כי הספר נכתב על מחלוקת גדולה בתקופה בה הוא נכתב המחלוקת בין הציבור ה"שומרוני " לבין הציבור ה"יהודאי".

ממקורות מקראיים שונים ניראה כי ההגליה של ממלכת ישראל לא הייתה שלמה. בספר דברי הימים עצמו יש אזכור לכך וצינתי אותו כבר. נראה כי מלכי אשור נאלצו להשאיר בממלכת ישראל איכרים, רועי צאן ובקר ובעלי מקצועות חשובים כדי שיספקו את צורכי הצבא ומלאכה של אשור. שכני ישראל פלשו לממלכת ישראל החרבה ותפסו את מקום תושבי ממלכת ישראל. ישנה אוכלוסייה מעורבת: תושבי ממלכת ישראל , גולים מרחוק ושכני ישראל.

בין תושבי ממלכת ישראל לשכנים הרחוקים-קרובים שלה נוצרו קשרים אתניים וקשרי חיתון. הייתה השפעה של תרבות ישראל. חלק עדיין עלו לירושלים ונתנו תרומות. גם אחרי חורבן בית ראשון היו אנשים ממלכת ישראל שהתאבלו על המקדש בירושלים. (ירמיהו מ"א, ה). זיקה זו נשמרה עד ימי שיבת ציון, כשביקשו פחוות שומרון להשתתף בבניין ירושלים ובפולחנו.

גם בממלכת יהודה דבר דומה. היו הגליות מספר ונשארו רועי הצאן, ובעלי המלאכה. חורבן המקדש בשנת 586 לפנה"ס ורצח גדליהו בן אחיקם אח"כ. הבבלים לא הביאו גולים במקום הגולים. הבתים הנטושים נתפסו ע"י שכני יהודה כגון אדומים , עמונים, מואבים ופלישתים. גם כאן היו יחסיים מורכבים כמו בממלכת ישראל לשעבר.

הקשרים בין שבי ציון לשומרונים הין בעליות וירידות. היו שתי קבוצות : קבוצה אחת דגלה בבדלנות . הבולטים בקבוצה זו היו עזרא ונחמה. הם פעלו באמצעים קיצוניים להבדלות בין שבי ציון לבין "עמי ארצות". התנגדו לקשרי חיתון ולשיתוף בפולחן בבית המקדש בין שבי ציון לבין אלו שלא חזרו מבבל. לעומתם הייתה קבוצה שהבינה שכדאי להיות סבלנים לזרים. קבוצה זו דגלה בשיתוף הזרים בקשרי חיתון ובפולחן. קבוצה זו הייתה בעד התפשטות היהדות בגויים. עזרא מאשים את הסגנים ולויים, "יד החורים והסגנים הייתה במעגל הזה ראשונה". מכאן שנכבדי העם היהודי הם שהיו בעד השיתוף הזה, המיזוג, דו קיום וקשרי חיתון מעורבים. בספר נחמיה מתואר כי גם הכוהנים והלווים נהגו כך (נחמיה יג, כט-ל). עוד מתואר כי אחד מבניו של יוידע בן אלישיב, הכוהן הגדול התחתן עם בת סנבלט השומרוני, פחת שומרון וגרשהו מירושלים ( שם, כח).

[13] המחלוקת בין השומרונים ליהודה החריפה והגיעה לשיאה כשהקימו מקדש בהר גריזים., שהתחרה עם המקדש של ירושלים.  התיאור שהוביל לבניית המקדש על הר גריזים מתואר ע"י יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים: בזמן ידוע הכוהן הגדול מנשה אחיו נשא את בתו של סנבלט פחת שומרון לאשה. זקני ירושלים דרשו ממנו לגרש את אשתו או שיאבד את הכהונה. מנשה אמר לסנבלט שהינו אוהב את אשתו, אבל לא רוצה לאבד את הכהונה בגללה. סנבלט הבטיח למנשה כי לא יאבד את הכהונה ויבנה מקדש בהר גריזים. זה עורר מבוכה רבה בירושלים, כי היו הרבה נישואים עם השומרונים. סנבלט  היה נדיב וחילק כסף וקרקעות למשפחות כאלה. סנבלט שכנע את אלכסנדר מוקדון לקבל רשות לבנות את המקדש וליצור פילוג בעם ישראל ולפצל את כוחו. נתגלו בממצאים שלושה אנשים בשם סנבלנט שפעלו בתקופה הפרסית. יתכן כי כל הסיפור של הבקשה לאישור של המלך המקדוני אינה אלא תעמולה שומרונית. השומרונים ראו עצמם ממשיכי המסורת הלאומית של שבטי אפרים. הם משכו אליהם רבים מהכוהנים והלווים וזה החריף את  המחלוקת עם השומרונים, אך לא הגיעו לניתוק סופי עימם.

[14] חוקרים חושבים, שספר דברי הימים הינו פולמוס אנטי שומרוני. הבולט ביניהם הינו מרטין נות, שלהערכתו ספר דברי הימים מבנהו, תוכנו, התוספות וההשמטות מהספרים ששימשו לו מקור, מראה כי הינו בנוי כמחלוקת עם השומרונים. הספר בנוי כוויכוח עם השומרונים, שבחרו את הר גריזים כמקום פולחן וראו את עצמה ממשיכה של ממלכת של המסורת הישראלית שנתקיימה בהר אפרים. מחבר ספר דברי הימים מתעלם מהחומש מספרי יהושוע ושופטים, מכיוון שזה לא עזר לו בוויכוח עם קהילת השומרונים.  המחבר מבליט את שבט יהודה כדי להבליט את החשיבות של ירושלים ובית המקדש וכן שבית דוד היא הממלכה הנבחרת ולא הממלכה הצפונית, שמחבר דברי הימים מתעלם ממנה כמעט לגמרי, וכן שירושלים הוא המקום הנבחר לפולחן ולא הר גריזים. ורואים זאת בעיקר בנאום אביה.

המחבר רוצה להבליע את השומרונים בישראל ומספר על הבלטת נישואי תערובת בעם ישראל. הוא קרוב יותר לכוהנים מבני צדוק.

אילו למחבר ספר דברי הימים הייתה גישה חיובית לנישואי תערובת היה מנצל זאת ומספר על נישואי התערובת של אבות האומה ובתקופות מאוחרות יותר. מחבר ספר דברי ימים מביא את התוצאות של נישואי התערובת, הכנסת עבודה זרה.

נראה כי מחבר ספר דברי ימים  לא מביא את קורות אבות האומה מכיוון שסיפורי האבות מרבים לספר על מעשיהם בארץ ועל מסעות במקומות חשובים כמו בית אל, שכם, ואלון מורה. סיפור העקדה קובע כי העקדה הייתה בהר מוריה ונקרא "ה' יראה", " אשר יאמר היום בהר ה". לפי המסורת השומרונית הכוונה היא לאלון מורא שבאזור שכם ומפרשים שהכוונה היא להר גריזים. בעוד הכוונה נראית אלון מורה שבארץ מוריה. יעקוב חולם על חלום סולם המלאכים בבית אל, שם ה' מבטיח את זרעו. יעקוב בונה אבן ומצהיר ששם יהיה בית האלוהים. ירבעם הקים את המקדש בבית אל. השומרונים מפרשים שבית אל הינו כינוי להר גריזים. יעקוב מגיע מחרן לשכם, שלם משכם (בראשית לג, יח-כ). השומרונים מפרשים את שלם עם הר גריזים.

בקיצור, האבות קבעו מקומות קדושים בשכם והסביבה  ודווקא ירושלים לא מוזכרת בחומש, להוציא את מלכי צדק ומלכי שלם. גם כאן השומרונים טענו כי הכוונה היא לשלם שבשכם. אין זה מפתיע כי מחבר ספר דברי הימים בחר לוותר על סיפורי האבות ולהתחיל עם מלכות בית דוד. מחבר ספר דברי הימים לא מוכן להתחיל את הדיון של העדפת יוסף והפליית יהודה בזמן הפולמוס עם השומרונים בימיו.

[15] עוד דבר, הר הברכות והר הקללות, משה מקלל את הר עיבל ומברך את הר גריזים (דברים יא, כט-ל). בדברים כ"ז נקבעו השבטים שנוטלים חלק מהטכס, חצי על הר גריזים וחצים על הר עיבל. ביהושוע ח, ל-לה מסופר לפי המסורת בדברים כ"ז ד-ה יהושוע צווה לבנות מזבח על הר עיבל. לפי המסורת השומרונים בני ישראל הקימו את המזבח על הר זריזים. מכאן דווקא הר גריזים מוזכר בסיפור משה ולא ירושלים. בקיצור, האירועים של הקדושה ופולחן בימי יהושוע נעשות בשכם, באפרים ולא בירושלים. בשל כך אימצו השומרונים את ספרי התורה וספר יהושוע, בעוד שספרי המקרא האחרים אינם קדושים לשומרונים. בניגוד לכך מחבר ספר דברי הימים מתעלם מהחומש ומספר יהושוע ומראה את קדושת ירושלים דרך המלכות המאוחדת של מלכות דוד.

הביקורת כלפי ירובעם בספר דברי הימים הינה בעצם על השומרונים שראו עצמם ממשיכי ממלכת אפרים  וטבעו לעצמם מטבעות עם השם ירובעם עליהם.

מחבר ספר דברי הימים נחרד מכך שבימיו עזבו נכבדי הכוהנים, הלויים את ירושלים ועברו לפולחן בהר גריזים עם השומרונים. לכן מביא את חוסר הלגיטימציה של ממלכת הצפון. המחבר מגייס את ההיסטוריה כדי לשלול את הלגיטימיות של ממלכת הצפון הקדומה ואת הניסיונות בתקופתו להחייאת המסורת. מחבר ספר דברי הימים מנסה לעצור את תופעת העריקות, שהייתה איום על הקהילה היהודית בירושלים. מצפה כי תושבי שומרון ילמדו מהנאמנים לירושלים בתקופת ממלכת הצפון הקדומה. רוצה שיחזרו למקום הפולחן האמתי, מקום אשר בחר ה' בירושלים. מצפה גם לשובם של יהודים שלא התבוללו בגויים להצטרף לקהילה היהודית.

[16] הנטייה למניעה להודות בקשרים בין בית סנבלנט לבין בית צדוק נבעה משנאה בתקופה החשמונאית ובתקופה הרומית. ישנם עדויות רבות לכך שההפרדה בין השומרונים ליהדות למרות דתם המשותפת קרתה זמן רב לאחר הקמת הר גריזים בשלהי התקופה הפרסית. הנימוק הוא נאלצו להודות שבדתם של השומרונים , חוקותיהם, גישתם השומרונית לתורה, ומורשתם הדתית אין ראייה לסינקרטיזם דתי. הניגוד בין יהודי יב לבין השומרונים, אשר לפי קורס הינם חלק לא קטן מהממלכה הצפונית, מעיד על כך שלא היה סינקרטיזם דתי. גם התורות המאוחרות קבעו חותם על הדת השומרונית.

מסיבות אלו רבים החוקרים שקבעו כי הפילוג החל בשלהי התקופה הפרסית. ישנם שמאחרים לימי אלכסנדר מוקדון ואחרים לזמן מאוחר יותר. דיון רב ניתן למצוא אצל קוגינז. יש חוקרים שרואים בהקמת בית הקדש על הר גריזים את הגורם לפילוג ולהקמת כת השומרונים, למשל אוריאל רפפורט.

[17] מגילוי המגילות במדבר יהודה ניתן לקבוע כי מקורו של החומש השומרוני הינו נוסח מאוחר של נוסחה מאוחרת של מסורות ישראליות קדומות. נוסחה זו החלה להתפתח כבר בימי מחבר ספר דברי הימים הקדום. ניתן לזהות נוסח זה מתעודות מקומראן. ניתן לזהות את הנוסח מכתבי יד בחיבורים יהודיים החל מ- 250-275 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לפנה"ס ששימשה נוסח למסורה הישראלית.  התנתקות נוסח התורה השומרונית התרחש בתקופה מאוחרת בנוסח הישראלי הפרוטו שומרוני. יש קרבה בין נוסח תרגום השבעים לנוסח שהתנתק מהנוסח הארצי ישראלי והתחיל להתפתח באופן עצמאי זמן רב לפני שהנוסח השומרוני התנתק ממנו. טקס טיפוס השומרוני הינו נוסח מאוחר של דגם ארצי ישראלי משותף. נוסח זה היה נהוג בתקופה החשמונאית. נוסח זה נכתב לעיתים קרובות בקורמאן בכתב עברי עתיק. 

[18]בבדיקה טיפולוגית של הכתב השומרוני והכתב העברי הקדום, הכתב השומרוני התפתח מהכתב העברי הקדום לא לפני המאה הראשונה לפנה"ס. בבדיקה טיפולוגית של הכתיב עולה כי בתקופה חשמונאית מופיעה אורטוגרפיה שונה , שהינה מרבה להשתמש באמות קריאה. שיטת כתיב זו שמופיעה בקורמאן מופיעה גם בנוסח השומרוני של התורה השומרונית.

 

 

 

 

 

---

1] אוריאל רפפורט, "מגלות לקוממיות", כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה  1990, ע"מ 130-131.

[2]  אוריאל רפפורט, "מגלות לקוממיות", כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה  2007, ע"מ 12.

[3] בליקינד ישראל, " השומרונים", בתוך: השומרונים סריקה היסטורית,  אוניברסיטת ע"ש סוראסקי, הוצאת המאיר, תרפ"ח , 1929, ע"מ 7-15.

[4] עזרא ג, 2-3.

[5] בנציין לורייא , "בימי שיבת ציון ",  מתוך:היסטוריה בתקופת בית שני ( 587-70 לפנה"ס) מתוך בית מקרא ,ע"מ 70-79, תש"ן 1989.

[6] מלכים ב, ט"ו, כט.

[7] מירמיהו מ"א, ה.

[8] מחבר ספר דברי הימים רואה בשומרונים יהודים כשרים לכל דבר והינם חלק מעם ישראל.

 [9]פרנק קרוס, שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002 ע"מ 45-70.

 [10] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולמוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב 1997, ע"מ 293-314.

[11] קרוס פרנק, שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002 ע"מ 54.

[12] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולמוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב (1997), ע"מ 293-314.

[13] גרסיאל  משה, "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולומוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב ( 1997) , ע"מ 293-314.

[14 שם.

[15] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולומוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב( 1997), ע"מ 293-314.

[16] פרנק קרוס, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך:ספר השומרונים,  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 66-67.

[17] פרנק קרוס, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 69-70.

[18] Frank  Cross , "Aspects of Samaritan and Jewish history , late Persian and Hellenisitic times" , Haratd Theological Review , 1992, p.201-211.