ממצאי ודאי דליה

 

[1]  לתולדות שומרון מהמאה הרביעית יש ממצאים רבים. נמצאו ממצאים בודי דליה בידי בדווים. ודאי דליה נמצאת 14 ק"מ מיריחו, והנשפך לבקעת הירדן. אלה פפירוסים ז"א מסמכים משפטיים. לפי הממצאים הארכיאולוגים מגן מגיע למסקנה כי המקדש השומרוני נבנה במחצית השנייה של המאה החמישית לפנה"ס, בשנת 444 לפנה"ס, כשנחמיה הגיע לירושלים. בונה המקדש השומרוני היה סנבלט 1 המוזכר בספר נחמיה כסנבלנט החורוני. מגן הסתמך על המילים בספר נחמיה, סנבלנט החורני, כשהגיע למסקנה שהמקדש נבנה במימי סנבלנט 1 בשנת 445 לפנה"ס. סנבלט, גשם הערבי וטוביה לא הצליחו לסכל לנחמיה את בניית החומה סביב ירושלים ( נחמיה ב, פס' 20). לפי מור הדעה של מגן מופרכת, מכיוון שבשנה זו המרכז של שומרון היה העיר שומרון ולא שכם ולכן עדיין לא ניתן היה לחשוב לבנות בהר גריזים. יוספוס מזכיר לפחות שני סנבלטים בתקופה הפרסית. יכול להיות שהתבלבל בין סנבלנט בזמנו של נחמיה לסנבלנט  בזמן דרויש 3 ואלכסנדר מוקדון. האם מטבעות משנת 480 לפנה"ס מוכיחות שהמקדש נבנה כבר בזמן נחמיה. הר גרזים היה קדוש מאות שנים לפני כן. יתר על כן הממצאים הארכיאולוגים לא תומכים בתאריך מדויק להקמת המקדש על הר גריזים.   

מור מעדיף לבדוק את זמן הקמת המקדש  השומרוני במסמך פאפירוס משנת 407 לפנה"ס מיב. לפיו עצם העובדה שיהודי יב שלחו את מכתב הסיוע לכוהן הגדול מירושלים ולאחר חוסר סירובו לבניו של סנבלנט פחה שומרון, זו ההוכחה שלא היה מקדש עדיין על הר גריזים.

לפי הכתובת בארמית ובעברית עתיקה מודאלי דליה טוענת שיש עדיות חדשות לכך שיתכן כי המקדש בהר זריזים נבנה בימי סנבלנט 1. למגן יש הערות לכתובת: לא נמצא באתר הר גריזים כל רמז לזמן הבנייה.  לפי מור הר גריזים נבנה בימי סנבלנט 3.

 [2]  לפי דברי הפתיחה מסמכים אלו נכתבו " בעיר שומרון" ("בירתא"). שומרון היתה "מדינה" עצמאית בתקופה הפרסית בדיוק כמו יהודה. בראשה עמד פחה. היו לשומרון מטבעות עצמאיות שעליהם נחתם שמרין. בין הפפירוסים שנמצאו נמצא שני אזכורים של השם סנבלט. ישנו נוהג פפונומיה שבו הבן נקרא על שם סבו. ידוע כבר נמצאו שני סנבלטים כך שברור שיש סנבלט שלישי בימי אלכנסדר עליו מספר יוסף בן מתתיהו. ניתן לשחזר את פחות שומרון במאה החמישית והרביעית ואף להקבלה לכוהנים הגדולים בירושלים. 

כוהנים גדולים ביהודה                                   בית סנבלט

יודיע הראשון                                                 סנבלט הראשון

יוחנן השני                                                      דליה

ידוע                                                                סנבלט השני

יוחנן השלישי                                                  ישוע

חנניה                                                            

ידוע                                                         סנבלט השלישי

הרשימה הזאת שוחזרה מהפפירוסים של שומרון ומהידוע לנו במקרא ( נחמיה, יב). קרוס מציע הוספת שמות שהושמטו מהמקרא בשיטה הפונמית ז"א הוספת שמות על שם הסבא. ישנו גילוי חדש של מטבעות מיהודה , עם השם "יהוד". על מטבעות אלה מהמאה הרביעית לפנה"ס מופיעים השמות יוחנן הכוהן הדגול הכתב עברי קדום ו"ידוע" בכתב ארמי. סנבלט הראשון המכונה בספר נחמיה החורני הוא המייסד של השושלת. סנבלט השני ירש את המשרה של סבו בראשית המאה הרביעית לפנה"ס. בנו ישוע ירש את המשרה ולאחריו בנו חנניה שהיה פחה בשנת 354 לפנה"ס. בנו סנבלט השלישי ירש את המשרה בתקופת דרויש השלישי במו שמסופר בקדמוניות היהודים ע"י יוסף בן ממתיהו.

[3] יוסף בן ממתיהו מוסר שלושה שמות של כוהנים גדולים יוידע-יוחנן-ידוע, וקובע את זמנו של יוחנן לימי ארתחשסתא השלישי. את זמנו של ידוע קובע מתתיהו לימי דרויש השלישי. ניראה כי יוסף בן ממתיהו זיהה את סנבלט השלישי עם סנבלנט הראשון המוזכר במקרא בספר נחמיה. כן זיהה יוסף בן מתתיהו את ידוע לזמנו של דרויש השלישי. מקורותיו של יוסף חלקיים. בשנת 410 לפנה"ס לפי מכתבי יהודי יב היה עדיין יוחנן השני הכוהן הגדול. בנו ידוע מוזכר בנחמיה יב, 22 ביחד עם דרויש השני מלך פרס (423-404 לפנה"ס). ידוע היה כוהן גדול עד שנת 332 לפנה"ס. מנשה אחיו של ידוע  נשא את ניקאסו בתו של סנבלנט  השלישי לאישה. צריך להוסיף עוד שני כוהנים לרשימה את יוחנן השלישי ואת ידוע השלישי.

יוסף בן ממתיהו מספר כי מנשה אחיו של ידוע נשא את ניקאסו בת סלנבלט לאישה. אלה היו נישואים דיפלומטים.  זקני העיר התערבו ודרשו ממנשה לעזוב את אשתו או שיעזוב את ירושלים. מנשה בחר לא להיפרד מאשתו ולכן הגלה לשומרון. סנבלט בנה לחתנו מקדש בהר גריזים. זו הייתה הסיבה לפי מתתיהו לבניית המקדש על הר גריזים. באותו הרגע בנה סנבלנט לנאמני ה' מקדש שיתחרה במקדש בירושלים. יוסף בן ממתיהו גם מביא טיעון כי אלכסנדר עצמו אישר לבנות את המקדש בהר גריזים. שני הסיפורים,  הן של יוסף בן ממתיהו והן הסיפור שמופיע בספר נחמיה, דומים ולכן בעבר חשבו חוקרים כי הסיפור של יוסף בן מתתיהו אינו אמין. לפי א' קאולי היו שני סנבלטים שפעלו בזמנים שונים. כמו שכתבתי כבר נמצאו בוודאי דליה מסמכים של שני סנבלטים. היו שלושה סנבלטים ולשלושתם היו בנות בגיל הנישואים. צ' טורי טוען כי זמנו של נחמיה היה במאה הרביעית. וכן טען כי הסנבלנט שמופיע בפפירוסים של יב היה סבו של סנבלנט אויבו של נחמיה. יש גם חוקרים שחלטו כי המקדש בהר גריזים נבנה במאה החמישית לפנה"ס. קורס אומר כי שני הסיפורים אמינים וכי היו הרבה מקרים של נישואי תערובת. נעשו תיקונים בתחום הדת. עזרא נכשל כפי שמתקף בספר עזרא פרק י. יש בפרק זה רשימה של נשים שלא גורשו. כן עצם העובדה שנחמיה ערך רפורמה דומה. יוסף בן מתתיהו כותב [4] " והואיל וכוהנים וישראלים רבים היו קשורים בנישואים כאלה, היו תושבי ירושלים שרויים במבוכה לא קטנה. כל (אלה) עברו אל מנשה, וסנבלט חילק להם כסף וחילק להם אדמה לעובדה ולשבת עליה".

[5] לפי ספר נחמיה פרק יב פס' 10 יש אזכור של שושלת הכוהנים. בפס' 22 יש אזכור של דריוויש, נראה כי מדובר על דרוויש השני . לפי המאמר של מור בנחמיה יב, י-יא מופיעה רשימה של כוהנים גדולים: מופיעה בדברי הימים א פרק כד שיטת המנהל של הכוהנים בימי דוד. חוקרים אומרים שזה אנכרוניסטי ושיטת מנהל זו חלה בתקופה הפרסית המאוחרת. זה אומר שספר דברי הימים נכתב בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית.

הנה רשימה של הכוהנים הגדולים מספר נחמיה פרק יב.:

  ישוע ←יויקים←אלישיב←יודיע←ידוע. רשימות אלה הם רשימות של אחרוני הכוהנים במקרא. לפי פאפירוסי יב המלך הפרסי המופיע לאחר שושלות הכוהנים הינו דרויש 2. קרוס ניסה לשחזר את רשימות הכוהנים הגדולים במאה החמישית לפנה"ס החליט כי דור חייב להיות 25שנה. על מנת להגיע ל- 25 שנה קרוס הוסיף לרשימות הכוהנים הגדולים בנחמיה יב צמד שמות: אלישיב ויוחנן. לדעתו צמד השמות הושמט בגלל הפילמוגרפיה שנבעה מהשימוש בשמות פאפונומיים. רשימת הכוהנים עפ"י קרוס: יוצדק←ישוע←יויקים←(אלישיב א) יוחנן א)←אלישיב ב←יוידע א←יוחנן ב←ידוע. ברשימה זו ישנם קשיים: הוספת יוחנן א כבנו של אלישיב מבוסס על עזרא ו,7,"וילך אל לשכת יהוחנן בן אלישיב..."ונחמיה יב, 23 "ועד ימי יוחנן בן אלישיב. בכל המקורות נזכר אלישיב כבנו של יויקים ולא כאחיו. קרוס חושב כי אלישיב הוא אחי יויקים .אחד הקשיים המרכזיים ברשימה הוא הופעתו של אלישיב כאחי יויקים בדור שלישי לשיבת ציון. על מנת לפתור קושי זה צירף קרוס את צמד השמות: אלישיב ויוחנן, וכך הפך אלישיב כבנו של יויקים ולא כאחיו. אם השימוש שבשמות פאפומנומיים בין הכוהנים הגדולים החל בימי אלישיב א, הרי רשימתו המשוחזרת של קרוס מערערת לחלוטין את השימוש בשיטה זו.

לפי הקשיים הנ"ל מור משחזר את רשימת הכוהנים הגדולים ביהודה במאה החמישית לפנה"ס , ללא תוספות שמות לאילו הנזכרים בספר נחמיה. לא 25 שנות דור, הן הקובעות את מספר הכוהנים ששרתו ביהודה מאז שיבת ציון ועד ימי ידוע, אלא משך התקופה שמילאו הכוהנים הגדולים את תפקידם. מור מבסס את שחזורו לפי העלייה בעקבות הצהרת כורש. בין העולים לאחר הצהרת כורש מופיע הכוהן הגדול ישוע. הכוהן הגדול בימי עלית נחמיה ליהודה בשנת 444 לפנה"ס היה אלישיב. בשנת 410 לפנה"ס הכוהן הגדול הוא יוחנן. תחילת כהונתו של ידוע הוא בין השנים 409-404 לפנה"ס. לפי שנות הכהונה של הכוהנים במאה החמישית בין השנים 538-404  לפנה"ס כיהנו ביהודה ששה כוהנים גדולים בלבד: ישוע←יויקים←אלישיב←יוידע (ידוע א)←יוחנן א←יודוע ב.

כפי שכבר אמרתי יש דמיון בין הפס' הבודד בנחמיה לבין קדמוניות היהודים בסיפור הנישואים של בת סנבלט פחת שומרון לאחי הכהן הגדול. לפי קדמוניות היהודים מנשה אחי הכוהן הגדול עזב את ירושלים לאחר שחותנו הבטיח לבנות מקדש על הר גריזים, בו ישרת מנשה ככוהן גדול. טענת החוקרים היתה שנמצאו בפאפירוסים ואדי דליה עוד שני סנבלטים כי יב"מ הינו עיבוד והרחבה אנכרוניסטית של המאורע. ביב"מ הכוהנים הגדולים: ישוע←יויקים←אלישיב←יוידע←ליוידע←יוחנן-ידוע אחיו מנשה, הוא הכוהן שנשא את נוסאסו בת סנבלט. בהשוואה בין הכוהנים הגדולים המוזכרים בנחמיה  ליב"מ הכוהן שהוברח ע"י נחמיה הוא בן יודע אחי יוחנן, ולמעשה דודו של ידוע. בקדמוניות מוזכר ישוע שאינו מוזכר בנחמיה. האם יתכן שידוע האריך ימים שקיבל את פני אלכסנדר מוקדון ב-332 לפנה"ס בעוד שהחל כהונתו ב- 40 לפנה"ס. 

מפאפוריסי ואדי דליה היו שלושה סנבלטים. השימוש בשמות פאפונומיים רווח בכוהנים הגדולים ביהודה. לכן צריך לצרף אל הרשימות בנחמיה י"ב, את הכוהנים הנזכרים בקדמוניות י"א: יוחנן←ישוע←ידוע←מנשה. ידוע ב (נולד 445 לפנה"ס). ישוע (נולד 410 לפנה"ס)←יוחנן ב( נולד 420 לפנה"ס). מנשה( נולד 370 לפנה"ס)←ידוע ג( נולד ב-395 לפנה"ס).

[6] עיר שומרון הייתה חשובה מאוד בתקופה הפרסית. חשיבותה עלתה על ירושלים ויב שבהם נבנו מקדשים לאלוהי ישראל. השם ירובעם מלך ישראל שהקים מקדשים בממלכת ישראל מופיע על מטבעות מהמאה הרביעית לפני הספירה ולפני הכיבוש של אלכסנדר מוקדון. נמצאו מטבעות עם השם שימרין עליהם. ישנם גם מטבעות עם התיאור של המקדש בהר גריזים. לפי פרסום נתונים נומיסטים מראים כי היה מקדש על הר גריזים לפני הכיבוש המקדוני. הפרטים על מטבעות מחזקים את ההשערה כי היה מקדש בסוף התקופה הפרסית.

בשנת 1962 מצאו בדואים ממצאים חשובים מאחת המערות בוואדי דליה. היו מאז חפירות ונמצאו ממצאים חשובים. כל התעודות נכתבו על גבי פאפירוסים. הן מסמכים משפטיים הכתובים בארמית. תעודה 14 הינה תעודת מכירה. המילה " נשכה" מופיעה ארבע פעמים. המלה הזאת מופיעה גם בספר נחמיה וכן היא דומה למילה לשכה שגם היא נמצאת בספר נחמיה. המונחים לשכה ונשכה הינם תמיד לחדר הנספח למקד, אז נראה כי הכוונה היא לחדר במקדש. אם נתייחס לכך שנשכה היא נספח לחדר במקדש כמו בכוונה בספר נחמיה וכן הספר קדש ובספר חכמים אז תעודה וואדי דליה 14 מוכיחה את קיומו של המקדש בסוף התקופה הפרסית. המקדש בעיר גרזים נבנה לאלוהי ישראל בלבד. רוב תושבי שומרון היו עם שמות תיאופוריים יהודיים וכן עצם העובדה כי יהודי יב שלחו איגרת בשנת 408 לדליה ולשמיה בניו של סנבלט על מנת לשקם את המקדש שלהם מוכיחות כי השומרונים האמינו רק באלוהי ישראל. אחרת איך המקדש נבנה רק לאלוהי ישראל ולא לאל אחר.

[7]  הפאפירוסים שנמצאו בוואדי דליה השייכים לתקופה הפרסית מהמאה הרביעית לפנה"ס מכילים מידע על הניתוק של השומרונים מיהדות. נמצא מסמך הקשור לשומרונים חצי מאה לפני כיבש של אלכסנדר את ישראל. יש שני סנבלטים. הימצאותו של השם סנבלט במסמך מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס נתן מידע על דיון שנערך דורות אצל סטודנטים על ההיסטוריה של היהודים והשומרונים לאחר הגלות.

עם תגליות מהקומראן ניתן להבין את התפתחות החומש השומרוני הייחודי שהינו התפתחות מסורת עתיקה. ניתן למקם את החומש השומרוני בהיסטוריה של הטקסט המקראי. החומש השומרוני התפתח מהמסורת הישראלי העתיקה, שהחל לפתח תכונות ייחודיות מוקדם מיצירות יהודיות בכתבי יד של קומראן במאה הראשונה של עידן הנצרות. מסורת החומש השומרוני התפתח מאוחר מאוד בהתפתחות הטקסט היהודי. ניכר כי הסגנון השומרוני הסתעף מאב קדמון משותף מהסגנון היהודי. הניתוח של חומש מהקומראן מראה ראיות כי הפרדה מוחלטת בין יהודים ושומרונים  חייבת להיות מאירועים בתקופה החשמונאית, לפני התקופה הרומית.

 

 

 

 

---

[1] Menachem  Mor  ," The samaritains in the transition from the perslan to the qreek period" ,Judah between East and west, university of .Haifa,( 2011), pp.176-198

[2] פרנק קרוס, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", בתוך :ספר השומרונים,  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 64-66.

[3] שם.

[4] קדמוניות יא 302-313, 321-325.

[5] מור מנחם, "יהודים ושומרונים בתקופה הפרסית ",בתוך:משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג ע"מ 42-54.

[6] חנן אשל, "תעודה 14 מוואדי דליה והמקדש בעיר שומרון", בתוך : ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל 1996, ע"מ 359-366.

[7] Frank  Cross , "Aspects of Samaritan and Jewish history , late Persian and Hellenisitic times" , Haratd Theological Review , 1992, p.201-211.

 

עזרא ונחמיה ויחסם לשומרונים

 

ספרי עזרא ונחמיה נראה כי נכתבו בתקופה ההלניסטית. [1] זהו מקור על התקופה הפרסית, מקור שניוני המקבץ בתוכו כמה מקורות ראשוניים (כגון תעודות וזיכרונות ורשימות של שמות) וכן יש בו מגמתיות. מחבר ספרי עזרא ונחמיה הינו דוגל בזרם הבדלנות ועוין כל מי שמתנגד לגישתו. כך שברור שהינו עוין שומרונים וצריך להיזהר כשמסתמכים עליו. המחבר רואה את השומרונים כגויים שקיבלו את תורת ישראל מאז שהוגלו לארץ מימי אסרחדון מלך אשור. בספר עזרא יש בעיה כרונולוגית קשה. השטנות שמופיעות הינם בתקופת אחשברוש  ארתחשסתא הראשון, אך מופיעות לפני חנוכת בית שני שהיה בשנת 520 לפני הספירה.

כבר בימי שיבת ציון העולים ראו את עצמם זרע הקודש ופחדו מזרים ומתושבי יהודה שלא גלו. בכל זאת בתקופת שיבת ציון הייתה התקרבות הגויים לתושבי יהודה . הגויים החלו להאמין באלוהי ישראל. בתקופה זו השומרונים האמינו רק באלוהי ישראל. ישעיהו השני והשלישי לפי נבואותיהם רואים התקרבות זו. ישעיהו  השלישי אפילו רצה שהגויים יצטרפו בצורה מלאה לפולחן בירושלים. לפי דעתי עזרא לא היה הראשון שהביא את תורת הבדלנות ליהודה אבל הוא היה הגורם הדומיננטי שהשפיע על ההשקפה על הדורות הבאים. עזרא היה בראש סיעה שלא הכירה אף אחד מלבד צאצאי עולי בבל בימי שיבת ציון בשנת 536 לפנה"ס. לא הייתה סבלנות כלפי גויים שהכירו באלוהי ישראל ורצו להסתפח לעם ישראל. זה גרם לסכסוכים רבים בעם  ולפילוגו. בסוף סיעת הבדלנים ניצחה.

נחמיה גם הוא היה בסיעה של הזרם הבדלני. נחמיה היה יותר קיצוני מעזרא. עזרא רק גירש את הנשים הנוכריות ואילו נחמיה מרט לאנשים את השערות. ניצל את מעמדו כפחה של יהודה ודרש בכוח את הרפורמה שלו.

בשנת 458 לפנה"ס בימי ארתחשסתא[2]  הראשון מלך פרס בשנתו השביעית עלה עזרא ליהודה. הוא קיבל מהמלך משתוון, בו יש סמכויות מרחיקות לכת וזכות לעלות ליהודה ולהתערב בכל הנעשה שם. עזרא ראה את גולי בבל ושבי יהודה זרע הקודש ורצה למנוע עירוב בין זרע הקודש לגויים ולכל מי שאינו יהודי לפי השקפתו. זה כלל גם גויים שקיבלו עליהם את דת ישראל. עזרא עלה מבבל לירושלים בהסכמת המלך ובסיועו ( עזרא ז, ז, יא-כח). בנוסף הוא היה שליחה של יהדות בבל. שליחותו הייתה למנוע את הפגיעה בזרע הקודש בגורמים מבחוץ, ז"א למנוע נשואי תערובת. עזרא היה הראשון שראה בכל נישואים כל שהם בין יהודה לעמים אחרים אסורים. בימי בית ראשון ולפניה יש עדות במקרא על נישואי תערובת בין ישראל ויהודה לבין נשים נוכריות. מנהג זה היה נפוץ בקרב מלכים בשל נישואים דיפלומטיים. עזרא גם קרא לעם בתורה באסיפת עם ועם נדרש לקיים את חוקי התורה, שאחת מהם כללה איסור על נישואים עם כל עם שאינו זרע הקודש.  

כשהיגיע עזרא ליהודה נגשו אליו שרים ואמרו לו כי יש נשים בין יהודים ללא יהודים ועזרא התאבל על כך. בעצם עשה הצגה, הרי שיש לו סמכות להרוג. הוא לא השתמש בסמכויות שלו, "וכלות אלה נגשו אלי השרים לאמור לא נבדלו העם ישראל והכוהנים והלויים מעמי הארצות כתעבותיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי והעמוני המואבי המצרי ואמורי. כי נשאו מבנותיהם להם לבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים הייתה במעל הזה ראשונה. ובשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי ואמרטה משער ראשי וזקני ואשכה משומם"

 ( עזרא ט, א-3). כאן ניתן לראות כי יש עדות כבר לאיסור מוחלט לנישואי תערובת כלשהם ועזרא מאשים את העם בעבירה על איסור זה. העם מואשם בערבוב זרע הקודש בעמי ארצות והאשמה מוטלת בעיקר על הסגנים והשרים. עזרא פחד שמה יהיה עוד חורבן בשל נישואי התערובת

וגירש את הנשים הנוכריות. דרישה זו הייתה קשה ומסוכנת מבחינת יחסי היהודים ושכניהם. הוא ראה את נישואי התערובת סכנה לקיומו של עם ישראל, שהינו "זרע הקודש " לפי השקפתו. חיזוק להתנגדותו לנישואים אלו השתמש עזרא באיסור מן התורה להתחתן עם עממי כנען ( שמות לד, 11-16, דברים ז, 1-5 , כג, 4-9). האיסור עם עממי כנען הקדומים ניתן כדי למנוע כניסת עבודה זרה לעם ישראל. כך בדרך של הסקת מסקנה כללית ואקטואלית מן הפסוקים הללו, הוא תבע לנהוג בהתאם לחוק החדש, שכאילו ניתן כבר בתורה עצמה. בהשקפה זו  רואה עזרא רק את השבים מהגולה שעברו את "כוך ההיתוך" של גולת בבל, שהביאה כנראה לדחיית הזרים. דחיית זרים הייתה קיימת בבבל עוד מימי גלות בבל. עזרא פחד שהאל ימאס בעם ויהיה שוב חורבן. עזרא ראה בשבי ציון בלבד יהודים מ"זרע הקודש". "התערבות זרע הקודש בעמי ארצות" ( עזרא ט, ב). ה"עם הקדוש " בספר דברים שמשמעותו דתית לאומית בלבד הופך להיות ל"זרע הקודש" שמשמעותו דתית-ביולוגית. הנשים שגירש עזרא לא היו עובדות אלילים, אחרת היה הדבר נזכר בפרשה זו. סיבת גירושן הייתה אך ורק עובדת היותן נוכריות. מגמת הבדלנות התחילה עוד מימי זרובבל. דחיית השומרונים נעוצה ברצון בדלני זה.

עזרא כינס את העם והקריא להם את התורה . חלק מתחייבות של העם הייתה לא לתחתן עם עמים זרים ובכללותם השומרונים.

[3] שלוש עשרה שנה לאחר מכן ( שנת 445 לפנה"ס) בא לירושלים נחמיה. נחמיה היה שר המשקים של ארתחשסתא הראשון. נחמיה נשלח מטעם המלך והתמנה לפחה של יהודה (נחמיה ב, א-י). בנוסף על היותו פחה יהודה ייצג גם את יהודי בבל, ולכן שמר על טהרותו של "זרע הקודש" בפני נישואי תערובת. נחמיה פעל מיד איך שהיגיע לירושלים. המטבעות מראות כי היו פחות לפני נחמיה, למשל  ששבצר וזרובבל היו פחות לפני נחמיה. לנחמיה היו מתנגדים ובראשם סנבלט החורני, טוביה העמוני וגשם הערבי. סנבלט היה פחות שומרון ובניו היו שלמיה ודליה. שמות בניו מראים שהינם שמות תיאופוריים יהודיים. מכאן שסנבלט האמין באלוהי ישראל. טוביה הינו שם תיאופורי והיה יהודי ממשפחה יהודית בעבר הירדן. סנבלט וטוביה היו בקשרים נישואים דיפלומטיות עם משפחות יהודיות. בת סנבלנט נישאה לבנו של הכוהן הגדול בירושלים ( נחמיה יג , כח). ההתנגדות לנחמיה הינו בשל ניסיונו לחבל בקשרים הכלכליים, החברתיים  והמסחריים של תושבי יהודה , "זרע הקודש", עם עמים אחרים. כל מי שלא היה צאצא של מי שעבר את "כוך ההיתוך בבל" לא נחשב יהודי מזרע הקודש. החומה והשערים נתנו לנחמיה לבודד את ירושלים ולמנהיגים לשלוט בכל הנעשה בה.

למרות שטוביה וסנבלט האמינו באלוהי ישראל הם אינם נחשבים יהודים מזרע הקודש. חטאם היה בכך שאינם צאצאי הגולים מבבל. סנבלט היה שומרוני ופחה שומרון והוא ובניו היו עובדי אלוהי ישראל ולא עובדי אלילים. נחמיה הוטרד מהנישואים עם יהודים ועם הכוהן הגדול בפרט וכן הוטרד מסחר שנעשה בשבת בירושלים. הזרם האוניברסלי קידם קשרים של יהודים עם תושבים אחרים ובהם קשרי נישואים. נחמיה פעל נגד נישואים כאלה. ניסיון לפתור  את בעיית הנשים הנוכריות לא הצליח בימי עזרא ובימי נחמיה, עדיין היו נישואים כאילו. זה אילץ את נחמיה לחזור ליהודה פעם נוספת, מקץ ימים, כלומר חזר בשנה בשנת 431 לפנה"ס. הכוהן הגדול התנגד לפעולותיו של נחמיה והיה שותף לזרם האוניברסלי.

סילוק של בת סנבלט ושל בן הכוהן הגדול מתואר בספר נחמיה פרק יג כפעילותו האחרונה של נחמיה במלחמתו בנישואי תערובת. יש סיפור דומה בספר קדמוניות היהודים. יוסף בן מתתיהו מספר כי מנשה ממשפחת הכוהנים הגדולים נשא את ניקאסו בתו של סנבלט וסולק מירושלים. סנבלט יעץ למנשה להיות כהן גדול במקדש שיבנה  בהר גריזים. חוקרים חשבו שיוסף מרחיב את הסיפור בספר נחמיה וטעה בזמנים . אך נמצאו עוד שני סנבלטים נוספים. היו בסה"כ שלושה סנבלטים. עפ"י יוסף סנבלט יזם את הנישאים בתקווה להשיג השפעה בירושלים. סנבלט היה שומרוני פחות שומרון מטעם דרויש השלישי מלך פרס (336-331 לפנה"ס). ידוע הכוהן הגדול אחיו של מנשה וזקני ירושלים התנגדו לנישואים אילו. כדי להציל את הכהונה ממנשה הבטיח סנבלט למנשה כהונה במקדש שיבנה בהר גריזים ושם יהיה מנשה לכוהן גדול. מנשה הסכים . לאחר בניית המקדש הצטרפו למקדש יהודים רבים. עברו רבים שהיו נישואים לנשים נוכריות והם קיבלו מסנבלט כסף ואדמות. בעבר חוקרים פסלו את הסיפור של יוסף, אבל כאמור התגלה בממצאים ארכיאולוגים שהיו שלושה סנבלטים, לכן הן הספור בספר נחמיה  פרק יג והן הסיפור בספר קדמוניות  היהודים פרק יא מהימנים. 

באיגרת ידניה  [4] יש ממצא שבו פנו יהודי יב לדליה ושלמיה  בניו של סנבלט פחת שומרון, לכוהן הגדול יוחנן לבגוהי  לעזור בבניית המקדש שנחרב במצרים. יוחנן היה מהסיעה הבדלנית ולכן התעלם כליל מהבקשה של יהוד יב . יהודי יב ראו בשומרונים יהודים. דליה ושלמיה נענו לבקשה של יהודי יב. בגוהי תמך בזרם האוניברסלי ולכן תמך בסיוע ליהודי יב. 

[5]  עזרא ונחמיה פסלו את יהדותם של השומרונים ושל תושבי יהודה שלא יצאו לגולה .לפי דעתם של עזרא ונחמיה אלה לא היו יהודים ממזרע הקודש. [6]  לנחמיה הייתה רשימה של שבי גלות בבל בימי זרובבל. לפי רשימה זו קבע נחמיה את יהדות של תושבי יהודה. עזרא גירש את הנשים הנוכריות כי לא היו מעם ישראל. גירש גם נשים שהאמינו באלוהי ישראל בלבד. הוא לא מאשים אותם בהכנסת עבודה זרה אלא בטמאם זרע הקודש. כך הדין לגבי ילדיהם. הוא מזהיר את העולים שלא יתקשרו עם הוותיקים קשרי משפחה. "ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבתיהם אשר מלאו מפה אל פה בטומאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תישאו לבניכם לא תרשו שלמם וטובתכם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם." (עזרא ט, יא-יב).  מה שדחף את זרובבל ואת המנהיגים שבאו אחריו להיבדל עם גולי בבל ולהתרחק מעם הארץ הוא כור ההיתוך בבל. בבבל הגולים היו ברוח מחשבה של שמירה קפדנית, ללא כל סטייה, על טהרת האומה מכל זר, לבל יבוא זרע נוכרי ויטמא את המשפחה. הגולים האמינו שגלו מארצם בשל חטאותיהם. העם הוותיק לא חשב שייחשב זר בארצו ולכן אין הוא ראוי ליצור קשרי משפחה עם העולים ואינו ראוי להשתתף בבניין בית המקדש. האמצעים שנחמיה השתמש בהם מטעם היותו פחה של יהודה כדי לכפות את תורתו היו קיצוניים, [7] " ןאריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים וארמטם ואשביעם באלוהים אם תתנו את בנתיכם לבניהם ואם תישאו מבנותיהם לבניכם ולכם" .

הרעיון של טהרת הגזע היה חדש ליהודה, בכל הדורות ועד ימי שיבת ציון היו נשואי תערובת רבים ושום נביא לא התרעם או מחה על כך. למשל יוסף התחתן עם בת מלך מצרים, משה עם בת מדין, אחאב התחתן עם איזבל בת מלך צידון. התנגדות בתקופה זו הייתה רק על הבאת עבודה זרה ואלה מטעמים גזעניים.

ישעיהו השני או השלישי מעונין לקרב בני נכר הנוטים לקבל את דת ישראל. " כל שמר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי" ( נ"ו, ו), ז"א כל אלה שיקבלו עליהם את שתי המצוות הראשיות, שבהן היה ישראל מצוין בגלות בבל.

הרפורמה של נחמיה גרמה לפירוד בעם ולא היה ניתן לבטלה. לפי חז"ל : מתי מקבלים את הכותים (השומרונים) ליהדות כשיכפרו בהר גריזים ויאמינו בתחיית המתים. לשומרונים לא הייתה ברירה כי נאסר עליהם לקיים את הפולחן בירושלים. כששמע סנבלט שנחמיה בונה את חומת ירושלים, הוא , טוביה וגשם הערבי רצו להרוג את נחמיה. אך נחמיה הבין מזימתם ולא בא לפגישה.

[8] נחמיה מתאר את מזימות סנבלט וכן את יתר האויבים בניסיון לנקוט פעולה צבאית נגדו. נחמיה צדק בחששותיו כנגד סנבלט. סנבלט מצדו פחד מדחייה בירושלים. סנבלט נרתע נגד תקיפה חזיתית בנחמיה מפני שנחמיה היה בקשרים עם החצר הפרסי ומקורבו של מלך פרס. סנבלט האשים את נחמיה שהינו מורד במלכות פרס. ידו של נחמיה הייתה על העליונה והוא ביצר את ירושלים ושכלל את החומה תוך 52 יום, כפי שמסופר בנחמיה פרק ו. נכדו של אלישיב הכוהן הגדול נשא את בת סנבלט לאישה. אלו היו נישואים דיפלומטים ששיחדו את המשפחות השליטות של יהודה ושומרון.  נחמיה גירש את נכדו של הכוהן מירושלים. לפי קרוס נחמיה הרחיב את האיסור של נישואים עם עמים זרים לשומרונים. לפיו מכיוון שלא נזכרים השומרונים בעמים האסורים בספר עזרא נראה כי נחמיה ראה בהם גויים האסורים לבוא בקהל ישראל עד עולם.

יש עדויות כי רוב העם בדלני, שאין לה זכר במקורות מהמאה השישית לפנה"ס. ניתן למצוא את הגישה הבדלנית במאה החמישית לפנה"ס. נראה כי עזרא הפיץ אותה ומאז הייתה נפוצה ביהודה.

[9] סנבלט הראשון ידוע כערמומי וכאויבו של נחמיה. בזמן שנחמיה הגיע  לירושלים בשנת 445 לפנה"ס סנבלנט היה הפחה של שומרון. בשנת 410 לפנה"ס בנו של סנבלנט דליה היה פחה של שומרון ופעל יחד עם אביו. סנבלנט ניסה להרוג את נחמיה מכיוון שהתנגד לרפורמה של נחמיה. ההתנגדות הייתה עם טוביה וגשם הערבי מלך קדר. נחמיה ניצח והתחיל הרפורמה הדתית שלו . נחמיה עזב את יהודה בשנת 433 לפנה"ס וחזר לאחר מכן בחזרה ליהודה כדי להחזיר בחזרה את הרפורמה שלו בכוח. בחזרתו של נחמיה ליהודה כפחה מצא שסנבלט חיתן את בתו עם הבן של הכוהן הגדול. אלו היו נישואים דיפלומטים בין שני המשפחות מיהודה ומשומרון. נחמיה כעס, דבר זה היה מנוגד להשקפותיו הבדלניות ולכן סילק את בן הכוהן מירושלים. כאמור יוסף מספר בקדמוניות היהודים סיפור דומה שקרה בשנת 332 לפנה"ס. לפני שנמצא הפפירוס שבו הוכח שהיה עוד סנבלט. חוקר בשם טורי הזיז את נחמיה למחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס וטען שמדובר על אותו סנבלנט. היו חוקרים שטענו כי הר גריזים נבנה במאה החמישית לפנה"ס. לפי קרוס מציאת שני סנבלטים מוכיחה כי ישנו סנבלנט שלישי בזמן דריוש השלישי קרוב לכיבוש ישראל ע"י אלכסנדר מוקדון.  סנבלנט השני נקרא על שם סבו. הפננומיה היה נפוצה בתקופה זו ביהודה ובשומרון.

סנבלט בשנת 445 לפנה"ס היה פחה שומרון ובזמן שנחמיה הגיע לירושלים היה כבר בגיל העמידה. דליה בנו של סנבלנט פעל בשם אביו בשנת 410 לפנה"ס. סנבלט 3 היה פחה שומרון בשנת 354 לפנה"ס. היו קשרי חיתון בין משפחות יהודה ומשפחות שומרוניות ובמיוחד בין בת סנבלנט 3 לבין בן אחיו של הכוהן הגדול למרות הרפורמות של עזרא ונחמיה. בעבר היה קשה להתמודד עם האפשרות של נישואי תערובת חוזרות ונשנות בין האריסטוקרטיה משומרון לבין  משפחה תיאוקרטית של ירושלים. זאת בשל ניכור קיצוני של עזרא ונחמיה שגרם לשינוי ביחסים בין היהודים לשומרונים. הניכור והשנאה בזמן עזרא ונחמיה סימנה את היחסים בין יהודים לשומרונים ופתחה את השנאה ביניהם בתקופה הרומית. לפי שמרנות, חוק ופיתוח תיאולוגי נראה כי שרדו כמה מהדת הישראלית הקדומה ואין ראיות של ממשל לסינקרטיזם דתי. יותר ויותר חוקרים  תולים את הפילוג בין היהודים לשומרונים למאה הרביעית לפנה"ס בזמן בניית המקדש בהר גריזים בדיוק לתקופה בכיבוש של אלכסנדר מוקדון את ישראל ב- 332 לפנה"ס.

 [10] ניתן להניח כי במשך התקופה הפרסית נדחו הבקשות של השומרונים להקים מקדש ע"י השלטון הפרסי. השלטון הפרסי היה מעורב בבניית המקדש בירושלים  בכל השלבים של הבנייה (עזרא א פס, 1-6, ה, פס' 3-6,12). דבר זה גם מוצג בהצהרת כורש. הוכחה נוספת שמקשרת להקמת המקדש בתקופה הפרסית היא בהריסת המקדש היהודי ביב בשנת 407 לפנה"ס. במכתב ביקשו יהודי יב מיוחנן הכוהן הגדול ומבניו של סנבלנט, דליה ושלמיה לעזור לשכנע את השלטון הפרסי לאשר לבנות מחדש את המקדש. אם המקדש השומרוני היה קיים היו מבקשים מכוהני מקדש לסייע להם. ראייה נוספת היא שיוסף עצמו כתב כי ההיתר ניתן ע"י אלכסנדר מוקדון לסנבלנט להקים מקדש על הר גריזים. יוסף ידע שלא ניתן להקים מקדש ללא היתר מהמלך. סנבלנט קיבל רשות מאלכסנדר לבנות את המקדש (קדמוניות היהודים כרך 6 ע"מ 324). הממלכה הפרסית לא הרשתה לבנות מקדש בנוסף לזה של ירושלים בישראל, במיוחד מהשוני בין השומרונים ליהודים. לפי מור המקדש נבנה ללא הסכמת אלכסנדר. סנבלנט 3 ניצל את המצב שהיה בין התמוטטות האימפריה הפרסית לכיבוש לאכסנדר  את א"י. החלל שנוצר היה בשל חולשתו של דריוש 3 ובעיקר בשל הבסתו בקרב ע"י אלכסנדר.

לפי מור, לשומרונים לא היה היכן להתפלל, מכיוון שלא היה להם מקדש בשום מקום. ירבעם בנה מקדש בבית אל ובדן. אלה היו מחוץ לשליטה של מלכות פרס. בניית המקדש לא קרתה רק בגלל פעילות של סנבלנט פחת שומרון אלא גם מכיוון שהשומרונים עברו לשכם ולהר גריזים. מור טוען כי מטבעות רבים, כלי חרס שהתגלו במתחם מקודש מעידות על בנייה  של בית המקדש בתקופה הפרסית, במאה ה 5 לפני הספירה. הממצאים האלו כוללים כלי חרס, וכן נמצאו 68 מטבעות מהמאות החמישית והרביעית לפנה"ס. המטבעות הקדומים ביותר הינם משנת 480 לפנה"ס. המקדש בהר גריזים נבנה בזמן סנבלנט 1 פחה שומרון בימי נחמיה שהיגיע לארץ בשנת 444 לפנה"ס. בניית המקדש בהר גריזים ע"י סנבלנט לא הייתה חפוזה. המסורת על קדושת הר גריזים היא מצויה במסורת הצפונית מימי קדם. לפי המסורת השומרונית יהושוע בנה את המזבח והמשכן הראשון בהר זריזים. לכן כשסנבלנט החליט לבנות בית מקדש עבור תושבי שומרון, וכך לנתק קשרים עם יהודה, הבחירה שלו הייתה בר גריזים. 

 

 

---

[1] רפפורט אוריאל, מכורש עד אלכסנדר תולדות ישראל בשלטו פרס,  האוניברסיטה הפתוחה, 2004, ע"מ 11.

[2] מור מנחם, "מוצא השומרונים", בתוך משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.

[3] מנחם מור, " שומרונים ויהודים בתקופה הפרסית ", בתוך:משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.

 

[4] רפפורט אוריאל, מכורש עד אלכסנדר תולדות ישראל בשלטו פרס,  האוניברסיטה הפתוחה, 2004, ע"מ 91.

[5] מור מנחם, " שומרונים ויהודים בתקופה הפרסית ", בתוך משומרון לשכם העדה השומרונית בעת העתיקה ,מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ירושלים תשס"ג, ע"מ 33-54.

[6] בנציין  לורייא, "בימי שיבת ציון ",  מתוך היסטוריה בתקופת בית שני ( 587-70 לפנה"ס) מתוך בית מקרא ,ע"מ 70-79, תש"ן 1989.

[7] נחמיה יג, 25.

[8] קרוס פרנק, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך: ספר השומרונים,  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 45-63.

[9] Frank  Cross , "Aspects of Samaritan and Jewish history , late Persian and Hellenisitic times" , Haratd Theological Review ,( 1992), pp.201-211.

[10] Menachem  Mor  ," The samaritains in the transition from the perslan to the qreek period" ,Judah between East and west, university of .Haifa,( 2011), pp.176-198.

 

הפילוג השומרונים וסיבותיו

כפי שאמרתי, השומרונים הינם בעצם תערובת הישראלים שנשארו לאחר החורבן לבין הגויים שהובאו בכוח לפחוות שומרון בידי מלכי אשור לאחר החורבן.
השומרונים הינם עדה יהודית או זרם ביהדות שנפרד מהיהודים האחרים. כן הינם תערובת של גויים שהובאו בכוח ע"י מלך אשור לממלכת ישראל לאחר חורבנה ב- 720 לפנה"ס עם תושבי ממלכת ישראל לשעבר שנשארו בממלכת ישראל לשעבר . הם שמרו על המסורת היהודית העתיקה. ניתן ללמוד על המסורת היהודית של לפני חורבן יהודה ב- 586 לפנ"ס או לפחות בראשית התקופה הפרסית.

[1] לאחר בניית בית המקדש השני בשנת 520 לפנ"ס החל ביהודה לשלוט זרם ההתפשטות, שהינו זרם של השקפה אוניוורסליסטית (אוניברסלית). זרם זה דגל בהתפשטות היהדות והאמונה המונותאיסטית. השומרונים האמינו מאז רק בתורת משה. אנשי יהודה ראו בשומרונים יהודים., אבל לא מזרע הקודש.

[2] כאן מגיעים עזרא ונחמיה. אלה דגלו בגישה הבדלנית.  הם לא ראו בשומרונים יהודים מזרע הקודש. חששו מערבוב זרע הקודש בעמים אחרים. התנגדו לנישואי תערובת גם עם נשים שהתגיירו. כן אסרו על השומרונים לעסוק בעבודת בית המקדש שבירושלים.

השומרונים בנו מקדש משלהם בהר גריזים. לפי המסורת שלהם בהר זה בחר ה' את המקדש.

הם המשיכו להרגיש חלק מהיהודים ועקבו אחר התקדמות היהדות.

יוחנן הורקנוס הראשון, חשמונאי בן שמעון, שליט יהודה, רצה לגמור עם המקדש המתחרה למקדש בירושלים. אז הוא הרס והחריב את המקדש בהר גריזים לאחר שכבש את שכם.

מאז השומרונים החלו להיות כת נפרדת ביהדות עד לפירוד מוחלט מהיהודים. יש להם רק את חמשת חומשי התורה וספר יהושוע. לא קיבלו את התושב"ע ולא את שאר ספרי התנ"כ.

[3] יש איסור מהתורה על כמה עמים לבוא לתוך קהל ישראל, אבל העמים האלה היו שבעת העמים הכנענים הקדומים שחיו בתחומי ישראל לפני כיבוש כנען והאדומי והעמוני, בתקופת יהושוע בן נון.  האיסור הזה לא יכול להיות בשום פנים ואופן על הכותים וחבריהם, שבאו מרחוק לארץ. לכן אילו לא ראו מנהיגי העם, זרובבל, יהושוע הכוהן ויתר ראשי האבות, באנשים שבאו לבקש לעזור לבנות יחד את בית המקדש בני עם זר, יתכן כי  היו משתפים אותם בעבודה הזאת. אבל הם ראו בהם דווקא זרים.  הם ראו דווקא את בני אפרים כצרי יהודה ובנימין, ולכן דחו אותם. הכותים בא"י אינם אותם כותים שהביא מלך אשור לא"י. ביחס מספרי, לפי דברי הימים, לא מסופר כמה נפשות מהעמים הזרים הושיב אסרחדון בערי שומרון. עשרים ושבעה אלף הינם רק חלק משנים-עשר השבטים מכל יושבי הארץ, רוב בני ישראל בחלק הצפוני.

לכן נראה כי לא כותים באו לבקש מזרובבל ויהושע בן יהוצדק ושאר ראשי האבות לישראל, רישיון לבנות יחד עמם את בית המקדש בירושלים, כי אם שליחי בני אפרים, או שליחי בני ישראל, שישבו בערי שומרון והגליל. השומרונים של תקופת הבית השני, היו בני ישראל של תקופת בית ראשון.

יוחנן הורקנוס לא נתן את התנאי להתייהד או לעזוב את הארץ לשומרונים. הוא הסתפק רק בהריסת בית המקדש על הר גריזים. יש להניח שהשומרונים הינם בעצם שרידי צאצאי שבטי אפרים ומנשה או צאצאי בני יוסף.

הקרע בעם ישראל, שהתחיל בימי רחבעם וכמעט שנתאחה בימי יאשיהו המלך, שב ונקרע שנית מבלי להתאחות עוד. מאותו היום של דחיית השומרונים ע"י ראשי האבות התחזקה האיבה בין שני חלקי העם. היהודים קוראים לבני אפרים בשם גנאי כותים.

דחייתם של שבי ציון את "צרי יהודה ובנימין" ו"עם הארץ" הינו על רקע דתי-רעיוני. לפי ספר עזרא ונחמיה ניכר, שדחיית הזרים התחילה בבבל ורק בימי עזרא ונחמיה החל עם ישראל להיקרא "זרע הקודש". כאן מתחלף עם קדוש לזרע הקודש. ניכר כי כבר שבי ציון החלו לחשוב שהינם זרע הקודש ולדחות עמים שישבו ביהודה. עזרא ונחמיה טענו שרק מי שעבר את "כור ההיתוך" בבבל הינו יהודי מזרע הקודש. לכן זרובבל וראשי האבות דחו את השומרונים בסיוע בניית המקדש על רקע רעיוני דתי. " לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלוהי ישראל כאשר צוונו המלך כורש" ( עזרא ד, ג). "יחד" בכוונה של עדה, ברית ז"א קבוצה נפרדת. אין לראות בשומרונים רק צאצאי הגולים שהובאו בכוח לתחומי ממלכת ישראל לשעבר, אבל גם לא רק צאצאי עשרת השבטים שנשארו בתחומי ממלכת ישראל לשעבר. אם היו רק צאצאי הגולים אז שבי ציון היו אומרים זאת בכל הזדמנות הנכרת על דרכם, לא כך היה בתקופה זו. אין השומרונים נדחים על עבודת אלילים, למרות שהדחייה הינה בעיקר על רקע דתי.

מימי שיבת ציון, שבי יהודה ראו את עצמה זרע הקודש ואחראים על ירושלים.  שבי ציון פחדו מעמי הארץ מבחינה כלכלית ודתית. הם פחדו מהיהודים שנשארו ביהודה לאחר החורבן וכן מנשואי תערובת, [4] "ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים וזרובבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלוהי ישראל להעלות עליו עולות ככתוב בתורת משה איש האלוהים. ויכינו את המזבח על מכונתו כי באימה עליהם מעמי הארצות ויעל עליו עולות לה' עולות לבוקר ולערב".

כפי שציינתי הארץ בימי שיבת ציון לא הייתה ריקה. היו בה תושבי ישראל ויהודה שלא גלו מארצם. תושבי יהודה הוותיקים נקראו "עם הארץ". תושבי ישראל נקראו " צרי יהודה ובינימין", הכוונה היא מכוונת לשארית שבטי אפרים ומנשה. שבי ציון ראו את עצמם זרע הקודש. כל מי שלא עבר את כוך ההיתוך בבל נדחה על ידם. [5] גלות אשור הייתה 27,2790 איש וגלות בבל כ-15,000. למרות שהיו הרבה קורבנות של המלחמות רוב העם ביהודה וישראל נשאר בארץ. נתחיל עם כמה מהמאורעות מהימים ההם:

[6] " בימי פקח מלך ישראל ( 735-732 לפנה"ס) בא תגלח פלאסר מלך אשור וייקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת צור ואת הגלעד ואת הגלילה על הארץ נפתלי ויגלם אשורה ". מלך אשור לא הגלה את כל תושבי ממלכת ישראל אלא רק את האצולה ולא הביא מתיישבים אחרים במקומה. הוא השאיר את מרבית האוכלוסייה המקומית.

כיבוש שומרון התנהל בצורה שונה לגמרי. מלך אשור הביא, כפי ציינתי כבר, במקום הגולים משומרון מתיישבים חדשים ממסופוטמיה, "שלא ידעו את משפט הארץ", עובדי אלילים. רבים מהם נפגעו ע"י אריות, ביקשו הגולים החדשים ממלך אשור לשלוח להם כוהן שיסביר להם את משפט הארץ. " אחד הכוהנים...ויורם את משפט אלוהי הארץ ". " ויהי מורה אותם איך יראו את ה'". גויים אלה התערבבו והשתקעו עם שארית הפליטה שלא הלכה לגולה, הם קיבלו את דתם והפכו לחלק מן העם העברי.

כן ניתן ללמוד על כך[7]: "ויבואו אנשים משכם משלו ומשומרון שמונים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה לבונה להביא בית ה'". למרות שהמקדש נשרף ונחרב קדושתו לא נפגעה בעיניהם. היה שם מזבח. לפי דברי תושבי שילה משכם ושומרון בימי זרובבל " ולא (לו) אנחנו זבחים מימי אסר חדן מלך אשור המעלה אותנו פה".

הן יושבי שומרון שלא הלכו לגולה והן הגויים שהובאו ע"י מלך אשור היו יראי ה', נאמנים לתורת ישראל במשך כל השנים. כך היו סנבלט, נתיניו וחבריו, אבל מחבר ספר עזרא החליט להשפילם ולבזותם וזה מכל מלה שבשיחה זו: " צרי יהודה". במשך הזמן הפכו למצרים של ישראל , אבל בזמן זרובבל הם רצו לעזור בבניית בית המקדש והיו כבר אז נאמני ישראל. המחבר סילף כמה דברים בכוונה בזדון. "ולא"- בכוונת זדון נכתב א במקום ו, כמו שכבר טענתי. נכתב לאלוהיכם במקום לאלוהינו, המשותף לכולנו. "כי אנחנו יחד נבנה"- לשון משובשת והכוונה הפוכה.

ישנם עובדות רבות כי סנבלט והעם שהוא עמד בראשו לא היו עובדי אלילים אלא היו עובדי תורת משה בלבד. גם כשנפרדו מהיהדות והקימו מקדש על הר גריזים לא סטו מהאמונה מאלוהי ישראל.

העובדות הבאות מראות כי סנבלט היה ירא ה': בניו של סנבלט, דליה ושלמיה מראים על שמות תיאופוריים יהודיים. זה מראה על אמונה באלוהי ישראל. בנו של יהוידע בן אלישיב הכוהן הגדול היה חתן לסנבלט, ז"א נשא את בתו של סנבלט לאישה. איש לא התנגד לכך עד שנחמיה התנגד לכך. זה מראה כי אין כאן נישואים עם אישה נוכרייה. זה מאשר כי סנבלט ואנשיו הינם יראי שמים ולא עובדים עבודה זרה.

ליהודה לא הובאו תושבים זרים, שיטת ההגליה של בבל הייתה שונה משיטת ההגליה של אשור.

שבי ציון פסלו את יהדותם של פליטי שומרון וגם של פליטי יהודה.

שבי ציון באו מגלות בבל עם מחשבה שבה הם שמרו באופן קפדני, ללא סטייה, על טהרת האומה מכל זר. מבחינתם חייבה טהרת האומה מכל זר, שלא יבוא זרע נוכרי ויטמא את המשפחה.

נראה כי 8] ספר דברי הימים ב נכתב בתקופה הפרסית המאוחרת. המתואר בדברי הימים ב פרקים ל, לד נכתב כביקורת על דחיית השומרונים בידי שבי ציון. [9] בעקבות הכרזת כורש בשנת 586 לפנה"ס הקרקע של יהודה יכלה להפשיר עם שארית הפליטה של ממלכת ישראל לשעבר. קבוצת שבים חזרה בהנהגת ששבצר. זרובבל היה יורשו של ששבצר. שניהם היו יורשי בית דוד. לפי חקר המטבעות בתקופה הפרסית נראה כי מחבר ספר עזרא לא דייק בפרטים וכי יהודה הייתה "מדינה עצמאית" בהנהגת הנהגה מקומית בתקופה הפרסית, בהנהגת פחות. יהודה לא הייתה חלק מפחוות שומרון כמו שחשבו בעבר חוקרים. היו פחות לפני נחמיה. בספר עזרא פרק ד מופיעה תעודה ששלח שמשי הסופר למלך פרס נגד היהודים. האיגרת כתובה ארמית והיא נשלחה כדי למנוע מהיהודים לבנות את חומת ירושלים. מחבר ספר עזרא שם את זה מיד לאחר הנחת יסודות הבנייה בירושלים, מכיוון שזה שייך לספר הצרים. אך האירוע הוא מימי ארתחשסתא  מלך פרס. תוכנה של האיגרת: " את העיר המורדת והחטאת הם בונים, את שוקיה וחומותיה הם משכללים, ואת יסודות המקדש הם מניחים". נראה כי התעודה הועתקה ממקומה הנכון .

עירוב זרים בבניית בית המקדש. זה דומה לפולומוס של ספר עזרא נגד עירוב זרע הקודש.

[10] גרסהו טוען, כי העדות שיכולה להיות מהימנה על אופי יחסי השומרונים עם שבי ציון בימי זרובבל היא של ספר דברי הימים המקורי, וכן גם בספרי חגי וזכריה הראשון. האידיאולוגיה של ספרי דברי הימים היא בחירת בית דוד כפי שבוטאה במאה השביעית לפנה"ס של "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית", היא מופיעה גם בספר יחזקאל ובנבואת חגי וזכריה. בספר דברי הימים ההקבלה בין בניית המקדש בימי שלמה ובנייתה בימי זרובבל היא בולטת מדי ולא יכולה להיות מקרית. זה היה חלק מחיבורו של ספר דברי הימים המקורי. חיבורו של ספר דברי הימים מטרתו לתמוך במלכות זרובבל מבית דוד  בהנהגת ישוע ובנייתה מחדש של בית המקדש. ספר דברי הימים הקדום הגיע עד עזרא פרק ג, יג, עד חגיגת הבית השני. לפי גרסיאל כאן מגיע יצירה של מחבר דברי הימים שהינו בעצם חיבור תעמולתי.

הדרך שבה ספר דברי הימים מציג את ממלכת הצפון זה המפתח להבנת היחסים שהיו בין פליטי הצפון לבין הקהילה יהודית בהנהגת זרובבל. חוקרים ראו כי מחבר ספר דברי הימים נמנע מביקורות כלפי שושלות הצפוניות כדי להתרכז בתהילת בית דוד. מכאן שבטי ישראל ושבט יהודה שווים, אבל חטאו בעבודת אלילים, עבודה לעגל הזהב, פולחן בכל מקום בממלכות יהודה וישראל חוץ מירושלים, בעיקר החטא הוא הפולחן בבת אל. כן החטא הוא בשושלות שאינם מבית דוד. גישה המשתקפת בקטעי ההיסטוריה של עזרא ונחמיה, שצורפו לחיבורו בתקופות מאוחרות יותר. אבל כשבודקים את גישת המחבר לממלכת הצפון ישנה הפרכה של גישה זו. ישנה השמטה של הגישה הדויטרונומיסטית בהקשר של ממלכת הצפון. הוא משמיט גם את הפולמוס העיקרי על עבודת אלילים ומחלוקות דתיות. הסיבות לחורבן שומרון המובאות במלכים בקשר לחטאת ירובעם בן נבט אין אזכור שלהם בדברי הימים. ניכר כי מטרתו היא למשוך את שבטי הצפון חזרה לירושלים ולבית דוד ולא לדחותם. רואים זאת בנאום אביה אל ממלכת הצפון (דברי הימים ב, יג, ד-יב ), ובסיומו " "בני ישראל אל תילחמו עם ה' אלוהי אבותיכם כי לא תצליחו".

המסופר בהמשך על מלכות חזקיהו ויאשיהו מוכיח עניין זה. הקריאה לחגוג את הפסח בירושלים וכיבוש מחוזות ממלכת ישראל מחזק עניין זה. חלק מהשבטים נענו לקריאה של חזקיהו .

שלטונות מדינת שומרון ראו בחרדה את הקריאה לחידוש ממלכת יהודה וישראל גם יחד תחת מלכות זרובבל מבית דוד, ונקטו לסכל אמצעים אלו לפני שתצבור תנופה.

יש עדויות לסיכול בניית בית המקדש בידי זרובבל וששבצר לפניו בתעודות בספר עזרא. לאחר כן באו פחות שלא היו מזרע בית דוד.

ספר דברי הימים הינו פולמוס סמוי עם השומרונים בתקופת כתיבתו. נראה כי הינו מראה על מחלוקת בין העדה ה"שומרונית" ל"עדה היהודית" בתקופה ההלניסטית או בסוף התקופה הפרסית. יוסף בן מתתיהו [11]  חשב שהמלך המוזכר באיגרת זו אינו כורש אלא כנבוזי. זה היה ניחוש שלו עצמו.

דיון רב ישנו בפעילות "הצרים" בימיו של זרובבל. הקטע המופיע בספר עזרא פרק ד מעיד כי ישנו סירוב של עירוב זרים בבניית בית המקדש. זה דומה לפולומוס של ספר עזרא נגד עירוב זרע הקודש.

 [12]  לפי גרסיהו, ספר דברי הימים נועד לספר את קורות תולדות האנושות, אך בפרק י מתחיל בנפילת שאול בשדה הקרב ע"י הפלישתים ומתחיל על קורות בית דוד ועד סיום ממלכת יהודה ומסיים בהצהרת כורש. אחד מהשאלות בקשר למבנהו של דברי הימים נעוץ בעובדה מדוע בחר המחבר להתעלם ממלכת אפרים ומספר בעיקר על ממלכת יהודה? מספר רק על מעט פרשיות הקשורות לממלכת אפרים. הספר נכתב במאה הרביעית לפנה"ס בסוף התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית. רבים מהחוקרים סבורים כי הספר נכתב על מחלוקת גדולה בתקופה בה הוא נכתב המחלוקת בין הציבור ה"שומרוני " לבין הציבור ה"יהודאי".

ממקורות מקראיים שונים ניראה כי ההגליה של ממלכת ישראל לא הייתה שלמה. בספר דברי הימים עצמו יש אזכור לכך וצינתי אותו כבר. נראה כי מלכי אשור נאלצו להשאיר בממלכת ישראל איכרים, רועי צאן ובקר ובעלי מקצועות חשובים כדי שיספקו את צורכי הצבא ומלאכה של אשור. שכני ישראל פלשו לממלכת ישראל החרבה ותפסו את מקום תושבי ממלכת ישראל. ישנה אוכלוסייה מעורבת: תושבי ממלכת ישראל , גולים מרחוק ושכני ישראל.

בין תושבי ממלכת ישראל לשכנים הרחוקים-קרובים שלה נוצרו קשרים אתניים וקשרי חיתון. הייתה השפעה של תרבות ישראל. חלק עדיין עלו לירושלים ונתנו תרומות. גם אחרי חורבן בית ראשון היו אנשים ממלכת ישראל שהתאבלו על המקדש בירושלים. (ירמיהו מ"א, ה). זיקה זו נשמרה עד ימי שיבת ציון, כשביקשו פחוות שומרון להשתתף בבניין ירושלים ובפולחנו.

גם בממלכת יהודה דבר דומה. היו הגליות מספר ונשארו רועי הצאן, ובעלי המלאכה. חורבן המקדש בשנת 586 לפנה"ס ורצח גדליהו בן אחיקם אח"כ. הבבלים לא הביאו גולים במקום הגולים. הבתים הנטושים נתפסו ע"י שכני יהודה כגון אדומים , עמונים, מואבים ופלישתים. גם כאן היו יחסיים מורכבים כמו בממלכת ישראל לשעבר.

הקשרים בין שבי ציון לשומרונים הין בעליות וירידות. היו שתי קבוצות : קבוצה אחת דגלה בבדלנות . הבולטים בקבוצה זו היו עזרא ונחמה. הם פעלו באמצעים קיצוניים להבדלות בין שבי ציון לבין "עמי ארצות". התנגדו לקשרי חיתון ולשיתוף בפולחן בבית המקדש בין שבי ציון לבין אלו שלא חזרו מבבל. לעומתם הייתה קבוצה שהבינה שכדאי להיות סבלנים לזרים. קבוצה זו דגלה בשיתוף הזרים בקשרי חיתון ובפולחן. קבוצה זו הייתה בעד התפשטות היהדות בגויים. עזרא מאשים את הסגנים ולויים, "יד החורים והסגנים הייתה במעגל הזה ראשונה". מכאן שנכבדי העם היהודי הם שהיו בעד השיתוף הזה, המיזוג, דו קיום וקשרי חיתון מעורבים. בספר נחמיה מתואר כי גם הכוהנים והלווים נהגו כך (נחמיה יג, כט-ל). עוד מתואר כי אחד מבניו של יוידע בן אלישיב, הכוהן הגדול התחתן עם בת סנבלט השומרוני, פחת שומרון וגרשהו מירושלים ( שם, כח).

[13] המחלוקת בין השומרונים ליהודה החריפה והגיעה לשיאה כשהקימו מקדש בהר גריזים., שהתחרה עם המקדש של ירושלים.  התיאור שהוביל לבניית המקדש על הר גריזים מתואר ע"י יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים: בזמן ידוע הכוהן הגדול מנשה אחיו נשא את בתו של סנבלט פחת שומרון לאשה. זקני ירושלים דרשו ממנו לגרש את אשתו או שיאבד את הכהונה. מנשה אמר לסנבלט שהינו אוהב את אשתו, אבל לא רוצה לאבד את הכהונה בגללה. סנבלט הבטיח למנשה כי לא יאבד את הכהונה ויבנה מקדש בהר גריזים. זה עורר מבוכה רבה בירושלים, כי היו הרבה נישואים עם השומרונים. סנבלט  היה נדיב וחילק כסף וקרקעות למשפחות כאלה. סנבלט שכנע את אלכסנדר מוקדון לקבל רשות לבנות את המקדש וליצור פילוג בעם ישראל ולפצל את כוחו. נתגלו בממצאים שלושה אנשים בשם סנבלנט שפעלו בתקופה הפרסית. יתכן כי כל הסיפור של הבקשה לאישור של המלך המקדוני אינה אלא תעמולה שומרונית. השומרונים ראו עצמם ממשיכי המסורת הלאומית של שבטי אפרים. הם משכו אליהם רבים מהכוהנים והלווים וזה החריף את  המחלוקת עם השומרונים, אך לא הגיעו לניתוק סופי עימם.

[14] חוקרים חושבים, שספר דברי הימים הינו פולמוס אנטי שומרוני. הבולט ביניהם הינו מרטין נות, שלהערכתו ספר דברי הימים מבנהו, תוכנו, התוספות וההשמטות מהספרים ששימשו לו מקור, מראה כי הינו בנוי כמחלוקת עם השומרונים. הספר בנוי כוויכוח עם השומרונים, שבחרו את הר גריזים כמקום פולחן וראו את עצמה ממשיכה של ממלכת של המסורת הישראלית שנתקיימה בהר אפרים. מחבר ספר דברי הימים מתעלם מהחומש מספרי יהושוע ושופטים, מכיוון שזה לא עזר לו בוויכוח עם קהילת השומרונים.  המחבר מבליט את שבט יהודה כדי להבליט את החשיבות של ירושלים ובית המקדש וכן שבית דוד היא הממלכה הנבחרת ולא הממלכה הצפונית, שמחבר דברי הימים מתעלם ממנה כמעט לגמרי, וכן שירושלים הוא המקום הנבחר לפולחן ולא הר גריזים. ורואים זאת בעיקר בנאום אביה.

המחבר רוצה להבליע את השומרונים בישראל ומספר על הבלטת נישואי תערובת בעם ישראל. הוא קרוב יותר לכוהנים מבני צדוק.

אילו למחבר ספר דברי הימים הייתה גישה חיובית לנישואי תערובת היה מנצל זאת ומספר על נישואי התערובת של אבות האומה ובתקופות מאוחרות יותר. מחבר ספר דברי ימים מביא את התוצאות של נישואי התערובת, הכנסת עבודה זרה.

נראה כי מחבר ספר דברי ימים  לא מביא את קורות אבות האומה מכיוון שסיפורי האבות מרבים לספר על מעשיהם בארץ ועל מסעות במקומות חשובים כמו בית אל, שכם, ואלון מורה. סיפור העקדה קובע כי העקדה הייתה בהר מוריה ונקרא "ה' יראה", " אשר יאמר היום בהר ה". לפי המסורת השומרונית הכוונה היא לאלון מורא שבאזור שכם ומפרשים שהכוונה היא להר גריזים. בעוד הכוונה נראית אלון מורה שבארץ מוריה. יעקוב חולם על חלום סולם המלאכים בבית אל, שם ה' מבטיח את זרעו. יעקוב בונה אבן ומצהיר ששם יהיה בית האלוהים. ירבעם הקים את המקדש בבית אל. השומרונים מפרשים שבית אל הינו כינוי להר גריזים. יעקוב מגיע מחרן לשכם, שלם משכם (בראשית לג, יח-כ). השומרונים מפרשים את שלם עם הר גריזים.

בקיצור, האבות קבעו מקומות קדושים בשכם והסביבה  ודווקא ירושלים לא מוזכרת בחומש, להוציא את מלכי צדק ומלכי שלם. גם כאן השומרונים טענו כי הכוונה היא לשלם שבשכם. אין זה מפתיע כי מחבר ספר דברי הימים בחר לוותר על סיפורי האבות ולהתחיל עם מלכות בית דוד. מחבר ספר דברי הימים לא מוכן להתחיל את הדיון של העדפת יוסף והפליית יהודה בזמן הפולמוס עם השומרונים בימיו.

[15] עוד דבר, הר הברכות והר הקללות, משה מקלל את הר עיבל ומברך את הר גריזים (דברים יא, כט-ל). בדברים כ"ז נקבעו השבטים שנוטלים חלק מהטכס, חצי על הר גריזים וחצים על הר עיבל. ביהושוע ח, ל-לה מסופר לפי המסורת בדברים כ"ז ד-ה יהושוע צווה לבנות מזבח על הר עיבל. לפי המסורת השומרונים בני ישראל הקימו את המזבח על הר זריזים. מכאן דווקא הר גריזים מוזכר בסיפור משה ולא ירושלים. בקיצור, האירועים של הקדושה ופולחן בימי יהושוע נעשות בשכם, באפרים ולא בירושלים. בשל כך אימצו השומרונים את ספרי התורה וספר יהושוע, בעוד שספרי המקרא האחרים אינם קדושים לשומרונים. בניגוד לכך מחבר ספר דברי הימים מתעלם מהחומש ומספר יהושוע ומראה את קדושת ירושלים דרך המלכות המאוחדת של מלכות דוד.

הביקורת כלפי ירובעם בספר דברי הימים הינה בעצם על השומרונים שראו עצמם ממשיכי ממלכת אפרים  וטבעו לעצמם מטבעות עם השם ירובעם עליהם.

מחבר ספר דברי הימים נחרד מכך שבימיו עזבו נכבדי הכוהנים, הלויים את ירושלים ועברו לפולחן בהר גריזים עם השומרונים. לכן מביא את חוסר הלגיטימציה של ממלכת הצפון. המחבר מגייס את ההיסטוריה כדי לשלול את הלגיטימיות של ממלכת הצפון הקדומה ואת הניסיונות בתקופתו להחייאת המסורת. מחבר ספר דברי הימים מנסה לעצור את תופעת העריקות, שהייתה איום על הקהילה היהודית בירושלים. מצפה כי תושבי שומרון ילמדו מהנאמנים לירושלים בתקופת ממלכת הצפון הקדומה. רוצה שיחזרו למקום הפולחן האמתי, מקום אשר בחר ה' בירושלים. מצפה גם לשובם של יהודים שלא התבוללו בגויים להצטרף לקהילה היהודית.

[16] הנטייה למניעה להודות בקשרים בין בית סנבלנט לבין בית צדוק נבעה משנאה בתקופה החשמונאית ובתקופה הרומית. ישנם עדויות רבות לכך שההפרדה בין השומרונים ליהדות למרות דתם המשותפת קרתה זמן רב לאחר הקמת הר גריזים בשלהי התקופה הפרסית. הנימוק הוא נאלצו להודות שבדתם של השומרונים , חוקותיהם, גישתם השומרונית לתורה, ומורשתם הדתית אין ראייה לסינקרטיזם דתי. הניגוד בין יהודי יב לבין השומרונים, אשר לפי קורס הינם חלק לא קטן מהממלכה הצפונית, מעיד על כך שלא היה סינקרטיזם דתי. גם התורות המאוחרות קבעו חותם על הדת השומרונית.

מסיבות אלו רבים החוקרים שקבעו כי הפילוג החל בשלהי התקופה הפרסית. ישנם שמאחרים לימי אלכסנדר מוקדון ואחרים לזמן מאוחר יותר. דיון רב ניתן למצוא אצל קוגינז. יש חוקרים שרואים בהקמת בית הקדש על הר גריזים את הגורם לפילוג ולהקמת כת השומרונים, למשל אוריאל רפפורט.

[17] מגילוי המגילות במדבר יהודה ניתן לקבוע כי מקורו של החומש השומרוני הינו נוסח מאוחר של נוסחה מאוחרת של מסורות ישראליות קדומות. נוסחה זו החלה להתפתח כבר בימי מחבר ספר דברי הימים הקדום. ניתן לזהות נוסח זה מתעודות מקומראן. ניתן לזהות את הנוסח מכתבי יד בחיבורים יהודיים החל מ- 250-275 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לפנה"ס ששימשה נוסח למסורה הישראלית.  התנתקות נוסח התורה השומרונית התרחש בתקופה מאוחרת בנוסח הישראלי הפרוטו שומרוני. יש קרבה בין נוסח תרגום השבעים לנוסח שהתנתק מהנוסח הארצי ישראלי והתחיל להתפתח באופן עצמאי זמן רב לפני שהנוסח השומרוני התנתק ממנו. טקס טיפוס השומרוני הינו נוסח מאוחר של דגם ארצי ישראלי משותף. נוסח זה היה נהוג בתקופה החשמונאית. נוסח זה נכתב לעיתים קרובות בקורמאן בכתב עברי עתיק. 

[18]בבדיקה טיפולוגית של הכתב השומרוני והכתב העברי הקדום, הכתב השומרוני התפתח מהכתב העברי הקדום לא לפני המאה הראשונה לפנה"ס. בבדיקה טיפולוגית של הכתיב עולה כי בתקופה חשמונאית מופיעה אורטוגרפיה שונה , שהינה מרבה להשתמש באמות קריאה. שיטת כתיב זו שמופיעה בקורמאן מופיעה גם בנוסח השומרוני של התורה השומרונית.

 

 

 

 

 

---

1] אוריאל רפפורט, "מגלות לקוממיות", כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה  1990, ע"מ 130-131.

[2]  אוריאל רפפורט, "מגלות לקוממיות", כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה  2007, ע"מ 12.

[3] בליקינד ישראל, " השומרונים", בתוך: השומרונים סריקה היסטורית,  אוניברסיטת ע"ש סוראסקי, הוצאת המאיר, תרפ"ח , 1929, ע"מ 7-15.

[4] עזרא ג, 2-3.

[5] בנציין לורייא , "בימי שיבת ציון ",  מתוך:היסטוריה בתקופת בית שני ( 587-70 לפנה"ס) מתוך בית מקרא ,ע"מ 70-79, תש"ן 1989.

[6] מלכים ב, ט"ו, כט.

[7] מירמיהו מ"א, ה.

[8] מחבר ספר דברי הימים רואה בשומרונים יהודים כשרים לכל דבר והינם חלק מעם ישראל.

 [9]פרנק קרוס, שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002 ע"מ 45-70.

 [10] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולמוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב 1997, ע"מ 293-314.

[11] קרוס פרנק, שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002 ע"מ 54.

[12] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולמוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב (1997), ע"מ 293-314.

[13] גרסיאל  משה, "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולומוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב ( 1997) , ע"מ 293-314.

[14 שם.

[15] משה גרסיאל  , "מבנהו ספר דברי הימים ותכניו כפולומוס סמוי עם השומרונים " בתוך : בית מיקרא , מ"ב( 1997), ע"מ 293-314.

[16] פרנק קרוס, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך:ספר השומרונים,  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 66-67.

[17] פרנק קרוס, "שומרון וירושלים בימי שיבת ציון", מתוך "ספר השומרונים",  יצחק בן צבי ,רשות העתיקות , המנהל האזרחי לרשות העתיקות, ירושלים תשס"ב, 2002,ע"מ 69-70.

[18] Frank  Cross , "Aspects of Samaritan and Jewish history , late Persian and Hellenisitic times" , Haratd Theological Review , 1992, p.201-211.